×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.
it is with the awareness that at times the bailee’s wife and his children will safeguard the item that he deposits it, as the bailee cannot be with the deposit at all times.
רי״ףרש״יראב״ןספר הנראור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי בבא מציעא לו ע״ב} אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ יוסי:
אמר רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב ולא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עליה לשמירתו
חייב דאמר ליה את מהימנת1 לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה2 שמעינן מינה דהיכא דאיכא עדים דנטרה שומר בתרא כי אורחה ונאנסה לא מיחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ואף על גב דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאמרינן בגיטין בהשולח גט לאשתו3 {משנה גיטין ג:ה } ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני הרי זה לא ישלחו ביד אחר שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואמרינן עלה {בבלי גיטין כט ע״א4} אמר ריש לקיש5 כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר הני6 מילי לכתחלה אבל דאיעבד אף על גב דאינו רשאי אי איכא עדים7 דלא פשע8 בה לא מחייבינן ליה דהא גבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה9 לא מיחייב שוכר לשלומי מדיליה ואף על גב דהשאילה לאחר. ושמעינן10 מינה דלא סבירא לן כר׳ מאיר דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן:
{בבלי בבא מציעא לו ע״ב} איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמא [דרבה]⁠11 אמר חייב וכל דיאנא דלא דאין כי האי גונא12 לאו דיינא הוא ולא13 מיבעיא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהאי14 חייב אלא אפילו למאן דאמר תחלתו15 בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב מאי טעמא הבלא16 דאגמא קטלה. רבא משמיה17 דרבה אמר פטור וכל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא ולא מיבעיא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור דהאי18 פטור אלא19 אפילו למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מאי טעמא מלאך המות הוא דאנסה מה לי הכא ומה לי התם ומודה אביי דאי הדרא לבי20 מרה ומתה פטור מאי טעמא דהא הדרא לה ולאו הבלא דאגמא קטלה. ומודה רבא כל היכא21 דגנבה גנב מאגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מאי טעמא אי22 נמי שבקה23 מלאך המות בי גנב הוה קיימא. איכא מאן דאמר הלכתא כאביי24 ואף על גב דקימא לן דכל25 היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא בהא הילכתא כאביי דהא בהדיא אמרינן והילכתא תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואנן לא סבירא לן הכי אלא הילכתא כרבא דקימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא בר מיע״ל קג״ם. ואף על גב דקימא לן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב הני מילי היכא26 דנטרינהו באורחא דהוי נטירותא לענין מידי ופשיעותא לענין מידי אחרינא ואיכא אורחא אחרינא27 דאי עביד ליה לא הוה מאטי לה אונסא הילכך אף על גב דאיתניסו28 מיחייב דאמרינן אי לאו דפשע בה לענין ההוא מידי אחרינא לא הוה מאטי לה האי29 אונסא30 כגון ההיא דאמרינן {בבלי בבא מציעא מב ע״א} ההוא גברא31 דאפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבני ואיגנוב32 אמר רב יוסף אף על גב דלענין גנבי נטירותא הוא לענין נורא פשיעותא היא תחלתו [בפשיעה]⁠33 וסופו באונס חייב דאי34 קברינהו בארעא כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוו35 מיגנבי ולא מיתליא בהו נורא הילכך מחייב בגניבה ואף על גב דאניס דאי לאו דפשע לענין נורא לא הוה מיתניסא בגנבה36 ומהאי טעמא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב37 דההוא אונסא דגנבה38 מחמת פשיעותא דנורא הוא ומשום הכין מיחייב39 דלא נטרה כדאיבעי ליה אבל הכא לענין מתה כדרכה מאי אורחא דאית ליה40 למעבד כי היכי דלא ליקטלה מלאך המות הילכך אף על גב דקימא לן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מהאי טעמא דכתבינן והיינו טעמיה דרבא וטעמא תריצא הוא וליכא עליה פירכא41 והילכתא כותיה ואף42 על גב דאקשינן עליה דאביי ופריק ההוא פירוקא שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה. ואי קשיא לך ההיא43 דגרסינן בפרק השוכר את [הפועלים]⁠44 {בבלי בבא מציעא צג ע״ב45} אותיביה אביי לרבה46 רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף47 ארי48 ודרס אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעילי49 אינשי לא50 בעידנא דלא עילי51 אינשי אי הכי אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דשמעת52 מינה דהיכא דתחלתו בפשיעה אפילו איתניס שלא מחמת פשיעה חייב ההוא מימרא דאביי ורבא53 הוא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא54 והא מתניתא דרועה שהיה רועה כפשטה
סבירא לן דאומדין אותו אם [היה]⁠55 יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקי56 לה אביי דעל בעידנא דעלו57 אינשי וקא מוקים לה [רבה]⁠58 דשמע קל ארי59 ועל שינוי נינהו60 ולא סמכינן אשינויי61 אלא בין דעל62 בעידנא דעילין אינשי בין בעידנא63 דלא עילין אינשי64 אי הוה יכיל להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואי לאו פטור:
{בבלי בבא מציעא לו ע״ב65} עלתה לראשי צוקין [ונפלה הרי זה אונס]⁠66: והוא שתקפתו ועלתה תקפתו ונפלה:
1. את מהימנת: וכן כ״י נ. גי, דפוסים: ״אנת מהימנת״. גיא: ״אנא מהימנא״.
2. בדפוסים נוסף: והיינו דלא כאביי דקאמר טעם משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.
3. בהשולח גט לאשתו: גיא: ״בפרק השולח גט לאשתו״. דפוסים: בפרק כל הגט.
4. וברי״ף שם פרק ג (דף יד ע״ב).
5. ריש לקיש: גיא: ״רשב״ל״.
6. הני: גיא: ״והני״.
7. עדים: וכן כ״י נ. גיא: ״שהדי״. דפוסים: סהדי.
8. פשע: גיא: ״פשעי״.
9. כדרכה מתה: דפוסים: מתה כדרכה.
10. ושמעינן: גיא: ״ושמע״.
11. משמא דרבה: גיא, וכן בר״ח. כ״י סוטרו: ״משמא דרבא״. דפוס קושטא: משמא דרבה. דפוסים: משמיה דרבא. חסר בכ״י נ.
12. גונא: וכן כ״י נ. גיא: ״דינא הכי״. דפוסים: דינא.
13. דיינא הוא ולא: גיא: ״שמיה דיאנא דלא״.
14. דהאי: גיא, כ״י נ: ״דהא״. דפוס קושטא: הכא. דפוסים: דהכא.
15. תחלתו: דפוס קושטא: אפילו תחילתו.
16. הבלא: גיא: ״הבאלה״. דפוס קושטא: הבאלא.
17. משמיה: וכן כ״י נ, דפוסים. גיא: ״משמ׳⁠ ⁠⁠״. דפוס קושטא: משמא.
18. דהאי: גיא, כ״י נ, דפוס קושטא: ״דהא״. דפוסים: דהכא.
19. אלא: חסר ב-גיא.
20. לבי: וכן גיא, כ״י נ. דפוסים: לגבי, וכן בר״ח.
21. כל היכא: גיא: ״דהיכא״. ר״ח: ״היכא״.
22. אי: דפוסים: דאי.
23. שבקה: גיא: ״דשבקה״.
24. כך פסק ר״ח, מטעם: ״דסוגיין דשמעתא כולה כאביי הוא דסלקא״.
25. דכל: גיא, כ״י נ, דפוסים: ״כל״.
26. היכא: וכן גיא. חסר בכ״י נ, דפוסים.
27. אחרינא: וכן כ״י נ. גיא: ״אחריתא״. דפוסים: אחריתי.
28. דאיתניסו: וכן גיא. דפוסים: דאיתניס.
29. האי: גיא: ״ההיא״. חסר בדפוסים.
30. הילכך אף על גב דאיתניסו... האי אונסא: חסר בכ״י נ.
31. ההוא גברא: וכן כ״י נ. גט, גיא רק: ״ההוא״. דפוסים: דההוא.
32. ואיגנוב: וכן כ״י נ. גט, גיא, דפוסים: ״ואיגניבו״.
33. בפשיעה: גט, גיא, כ״י נ, דפוסים. כ״י סוטרו: ״בפשיעותא״.
34. דאי: חסר בדפוס קושטא.
35. הוו: גט: ״הוה״.
36. בגנבה: גט: ״בגניבא״. חסר בדפוסים.
37. דאי קברינהו בארעא כדאמר שמואל...ומהאי טעמא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב: חסר בכ״י נ.
38. דגנבה: גט: ״דגניבא״.
39. ומשום הכין מיחייב: וכן כ״י נ. גט: ״ולהכי מיחייב״. גיא, דפוסים: ״ולהכי חייב״.
40. אורחא דאית ליה: וכן גט, כ״י נ. דפוס קושטא: אורחא דלית. דפוסים: נטירותא הוה ליה.
41. והיינו...פירכא: גט, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
42. ואף: גט: ״אף״.
43. ההיא: וכן כ״י נ. גט: ״ההוא״. דפוסים: הא.
44. הפועלים: גט, גיב, כ״י נ, דפוסים, כבכל הנוסחאות לקמן ראש פרק ז. כ״י סוטרו, דפוס קושטא (כאן): ״הפועל״.
45. חלק ממנו (הברייתא) מובא ברי״ף לקמן פרק ז (דף נד ע״א).
46. לרבה: גט: ״לרבא״, וכן ברי״ף כ״י ירושלים 4°621, ובעיטור (מאמר פקדון). וראה גם כ״י סוטרו בסוף המאמר. וא״כ נאמר בהקשר למחלוקת שבסוגייתינו. ברי״ף מוצג בלשון ״ת״ר״, תלוש מן הסוגיא.
47. וטרף: גמג: ״וערף״.
48. ארי: גמג: ״ובא ארי״.
49. דעילי: כ״י נ: ״דעילין״. דפוס קושטא: דעיילין.
50. דפוסים מוסיף: דעל.
51. עילי: וכן דפוסים: עיילי. גט, גיב, כ״י נ, דפוס קושטא: ״עילין״.
52. דשמעת: וכן גט. דפוסים: דשמעינן.
53. ורבא: וכן גט, כ״י נ, דפוס קושטא. דפוסים: ורבה.
54. רבא: וכן גט, כ״י נ, דפוסים. דפוס קושטא: רבה.
55. היה: גט, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
56. ודקא מוקי: גט: ״ודוקא מוקים״.
57. בעידנא דעלו: וכן כ״י נ. גט: ״בעידנא דעילין״. דפוסים: בעידן דעילין.
58. רבה: גיב, דפוסים. כ״י סוטרו (כאן), גט, כ״י נ: ״רבא״.
59. קל ארי: וכן גט, גיב, כ״י נ. דפוס קושטא: קול ארי. דפוסים: קול אריא.
60. נינהו: דפוס קושטא: והוא. דפוסים: הוא.
61. אשינויי: דפוסים:אשינויא.
62. דעל: דפוס קושטא:על.
63. בעידנא: דפוסים: בעידן.
64. בין בעידנא דלא עילין אינשי: חסר בכ״י נ.
65. מובא גם באור זרוע לפרקנו (סי׳ רצו) בשם ר״ח: בפ׳ המפקיד אוקמי׳ ריש׳ שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה.
66. עלתה...אונס: גכג, גקב, דפוסים. כ״י נ עד: צוקין וכו׳. כ״י סוטרו עד ״צוקין״.
על דעת אשתו ובניו – על דעת שהנפקד מוסרו לאשתו ובניו הגדולים ואין יכולין לומר אין רצוננו כו׳.
אבל הניח שמעון עבדוא או אחד מבני ביתו בספינה עם הדבר שלו, לא הוי שומר שמסר לשומר, דכלב המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, [שיודע המפקיד שהנפקד מוסר שמירתו לבני ביתו ועל דעת כן הוא מפקיד]⁠ג שימסור להם גם את שלו. ואפילו הניח בספינה שכירו או שותפו, שדרך בני אדם להניח שלהם בידם, פטורד, אלא שישבע השומר. כדתנן (ב״ק נה ע״ב) מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואמרינן (ב״ק נו ע״ב) מאי מסרה לרועה מסרה רועה לברזיליה דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה, ונשבע ברזיליה את השבועה שהיה לישבע לרועה ופטור הרועה, הכא נמי לא שנא.
ואם היה רגיל ראובן להניח סחורתו אצל ספן זה לפנים, אין שמעון חייב משום שומר שמסר לשומר. כמעשה דהנהוה גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סיבתא כו׳ עד אתא לקמיה דרב פטריה. מאן דחזא סבר משום שומר שמסר לשומר פטור, ולא היא שאני התם דכל יומא גבי ההיא סיבתא הוו מפקדיו.
וכדין זה כן הדין אם טבעה הספינה. שאם אין עדים שנאבד חפצו של ראובן חייב שמעון לשלם משום שומר שמסר לשומר, ואם יש עדים שנאבד אומדין אם היה יכול להציל אילו היה שם חייב ואם לאו פטור. ואם היה עבדו או אחד מבני ביתו שם, אפילו אין עדים שנאבד ישבע העבד או אחד מבני ביתו שהיה בספינה שנאבד ופטור שמעון.
[כט]
ראובן תקף שמעון לדין ואמר שמעון לא איש דברים אנכי והביא לוי לטעון ולסדר דבריו.
נראה לי שאין בית דין יכולין למונעו מדקאמ׳ אפיטרופא לדיקניז לא מוקמינן, דודאי בית דין לא מקמינ׳ להו שלא ימצאוהו, דבשלמא לקטנים יתומין עבדי אפיטרופא משום זכות, אבל לגדול ליכא זכותא ולא יעשה אפיטרופא, מכלל שאם הוא עצמו מוצא אותו יעשהח. ובירושלמי (ירושלמי סנהדרין ב׳:א׳) גרסינן כהן גדול דן ודנין אותו וימנה אנטלר הגע עצמך שנפלה שבועה ואנטלר נשבע, בתמיה, ואנטלר הוא אפיטרופא, אלמא יש אפיטרופא לגדולט.
א. והרמב״ם כתב דביד עבדו חייב. והביאו הטור בסי׳ רצא. והעיר שם בב״י מדברי רבינו. וכתב בד״מ שם ונ״ל דהרמב״ם והטור לא קאמרי אלא בעבד כנעני ולכן חייב דסתם עבד הוא גזלן אבל ביד עבדו העברי מודים דפטור.
ב. כך בשו״ת מהר״ם סי׳ תשעה (שם נמצא כל ה׳דין׳) ובמרדכי הנ״ל. בד״פ ובכת״י וכל.
ג. כ״ה במרדכי.
ד. הובא בב״י ובב״ח סי׳ רצא. וכת׳ הב״ח דמיירי אפילו אינו ידוע שדרכו של נפקד זה להניח את שלו ביד שכירו ושותפו, אפי״ה מן הסתם כל המפקיד ע״ד שלא יהא השומר נמנע מלמסרן לשכירו ושותפו ואנשי ביתו.
ה. לו ע״א.
ו. וכ״כ הרמב״ם פ״א מהל׳ שכירות ה״ד וכת׳ בבאר הגולה סי׳ רצא דלמד כן מהנהו גינאי.
ז. כ״ה בערוך ע׳ דקן. לפנינו לדיקנני וכ״ה לעיל סי׳ קטו.
ח. וכ״כ רבינו לעיל סי׳ קטו כרך א עמ׳ תלג עי״ש שהרחיב יותר. וכ״ה גם במרדכי רמז ערה בסתם.
ט. כך בכת״י וכ״ה לעיל סי׳ קטו: שמעינן דגדול ממנה אפיטרופא. בד״פ לכ״ג.
{רי״צ גיאת}
אמ׳ רבא הילכתא שומר שמסר לשומר וכול׳ עד דאמ׳ ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה. רבי יצחק בן יהודה ז״ל ואביי משוי לטעמא, משום דאמ׳ ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ויש לידע, דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הלכה היא, ורבא לא מדחא דאחי ליה להאי טעמא לגמריא, אלא הכי קאמ׳, כל היכא דמחויב שבועה הוא, מצי אמ׳ ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה, וכמה דלא איפשר ליה לאישתבועי הוה ליה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע וחייב לשלםב, אבל היכא דלאו בר שבועה הוא, והיכי דאמי, כגון דאיכא עדיםג דהך שומר שני שימר כדרך השומרים, איסתלק ליה האי טעמא לגמרי ופטור הוא, אלא יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, מיהו לאביי בין היכא דמחוייב שבועה בין היכא דפטור משבועה חייב לשלם, דהיינו טעמיה דמחייב ליה, משום דיכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ורבא אמ׳ לך, כי אמרינן חייב לשלם, היכא דמחוייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע חייב לשלם, אבל היכא דפטור משבועה אינו חייב לשלם, ואע״ג דאיכא למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר לא אלים כוחו לחיוביה לשלם, ואע״ג דקימא לןד דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר לא הויא כפשיעה, דלגבי פרה מיהא לא הויא פשיעותא. עד הנה דברי רבי יצחק בן יהודה גיאת ז״ל.
{רמב״ם}
רבי׳ משה נר״ו בריה דרבי מימון ז״ל [בתרגום: יתבאר בפרק אחרון דשבועות שנושא שכר והשוכר אינם חייבין כלום על המתה, אלא נשבעים שמתה כדרכה ושלא פשעו בה ונפטרין. והשואל חייב בתשלומי הבהמה אם מתה אצלו, כמו שיתבאר לקמןה, ושוכר זה הרשה לו בעל הפרה להשאילה, ואלמלי כן היה חייב לדברי הכל, לפי שהכלל אצלינו שומר שמסר לשומר חייבו, אלא אם כן היו שם עדים שלא פשע בה שומר שני כמו שיתבאר לקמןז], והלכה כר׳ יוסי.
א. וכמש״כ תוס׳ לעיל ע״א ד״ה רב.
ב. כשיטת רבנו דאנת מהימנת לי בשבועה חייב משום מתוך שאיל״מ כתב הבה״ג והשאילתות פרשת ויצא והביאו הרמב״ן במלחמות לעיל ב. והנמוק״י ב״ק יא וכ״כ הרא״ש פ״ק ס״ג ועיין בקצוה״ח סי׳ שמ, ד שביאר באופן אחר, ובחידושי רבנו חיים הלוי (פ״א שכירות ה״ד) במה שביאר (וע״ע בשיעורי רבנו חיים הלוי) ויעוי׳ בקה״י סי׳ לז במה שהביא את הדרכים בביאור דברי רבא, ובהגהות מלואי חושן על הקצוה״ח סי׳ רצא, יא.
ג. וכ״כ הרי״ף ותוס׳ ד״ה את.
ד. נראה דרבנו בא לאפוקי מדעת ר״ח שפסק כאביי ופירשו הרא״ש והמרדכי משום דקיימא כרבה דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. וגם הרא״ש דחה לר״ח וז״ל וליתא דגם רבא ס״ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אלא דלא מחשיב תחלתו בפשיעה מה שמסר פקדונו ביד אחר בלא רשותו כיון שמסרה לבן דעת עכ״ל, ועיין גם בפנ״י שכתב קרוב ללשון רבנו: דדין תחילתו בפשיעה היינו דוקא כשפשע בגוף השמירה, שאפשר שיאבד ע״י זו הפשיעה, אבל הכא לכולי עלמא לא פשע בגוף השמירה שהרי מסרו לבן דעת, ואי משום שפשע במה ששינה מדעת הבעל הבית שאין רצונו שיהא ביד אחר, משום כך לא מיקרי תחילתו בפשיעה עכ״ל, ובשטמ״ק (בע״א) הביא בשם תוס׳ רא״ש ותוס׳ שאנץ שסברת אין רצוני אינה משום תחילתו בפשיעה, דא״כ הו״ל לאתויי סיעתא מרב ור״י עיי״ש. ובדעת ר״ח נראה שס״ל דלשומר יש התחייבות לשמור לפי דעת הבעלים, וכיון שהבעלים אינם רוצים שפקדונם יהי׳ ביד אחר, אף שאינה פשיעה בשמירה, אבל מ״מ פשע בהתחייבות כלפי הבעלים ולר״ח אף זה חשיב תחילתו בפשיעה, דחיוב תחילתו בפשיעה הוא (כמש״כ הרע״א על תוד״ה את בצד השני) דמיד שפשע אשתעביד נכסיה, ונתחייב לשלם עד שיסתלק הפשיעה, ולכן אף פשיעה בהתחייבות לבעלים מחייבת, דאי נימא דהחיוב בתחילתו בפשיעה כצד שכתב הרע״א דכיון דבא מכח הפשיעה הוי כולה פשיעה, ודאי דבעי פשיעה בפרה ולא בהתחייבות לבעלים ועיין ברע״א (שם) ובמערכה אות יג שהאריך לבאר שיטת ר״ח.
ה. בפרק השואל.
ו. לקמן לו, א.
ז. משנה י׳. וקטע אחרון נוסף במהדורא בתרא.
אמר רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב מאי טעמא דאית ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה:
סימן קיא
ופי׳ רבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דאם נשבע השומר הראשון פטור דלית ליה טעמא דאביי דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וקסבר רבא דבהאי טעמא פליגי רב ור׳ יוחנן דלרב לא מצי למימר האיך לא מהימן לי בשבועה ור׳ יוחנן סבר מצי למימר האיך לא מהימן לי בשבועה והלכה כר׳ יוחנן דלתרוייהו לית להו טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ורבינו יצחק אלפס זצ״ל כתב שמעי׳ מהכא דהיכא דאיכא עדים דנטריה שומר בתרא כי אורחיה ונאנסה לא מחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ואע״ג דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאמר בפ׳ כל הגט בהשולח גט ואם אמר לו טול ממנה חפץ זה פלו׳ הרי זה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. ואמרינן עלה אמר ר׳ שמעון בן לקיש כאן שנה ר׳ אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר ה״מ לכתחילה אבל דאיעבד אע״ג דאינו רשאי אי איכא סהדי דלא פשע בה לא מחייבינן ליה דהא גבי השוכר את הפרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה לא מחייב שומר לשלומי מדיליה ואע״ג דהשאילה לאחר וש״מ לא סבירא לן כר׳ מאיר דאמר כל המעביר מדעת בעלים נקרא גזלן:
סימן קיב
וכן רבי׳ חננאל זצ״ל פסק בפ״ק דבבא קמא דקיימא לן כרבא. ויש שפוסקים באביי משום דפסקינן בשילהי פירקין הלכה כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואי אפשר לומר כן דבכל דוכתא קיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע״ל קג״ם ואין שייך כאן כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס דלאביי דמפרש טעמ׳ משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אפי׳ למ״ד תחילתו בפשיע׳ וסופו באונס פטור הכא חייב דנעשה כאומר לו אם תמסור ביד אחר תתחייב בכל אונס שאוכל לתלות שלא היה לה אם היתה בידך והילכך חייב. הילכך קיימא לן כרבא דשומר שמסר לשומר חייב משום דאמר ליה אנת מהימן לי בשבועה והאיך לא מהימן לי בשבועה. מיהו אם היו הבעלים רגילין אצל שומר שני פטור שומר ראשון בשבוע׳ שומר שני. דהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סיבתא יומא חד אפקדוה גבי חד מינייהו שמע קל בי הלולא אפקדינהו גבי ההיא סיבתא עד דאזל ואתא איגנוב מאייהו אתא לקמיה דאב פטריה מאן דחזא סבר משום דשומר שמסר לשומר פטור. ולא היא שאני התם דכל יומא גבי סיבתא הוו מפקדי לה ולא מצי למימר לאביי אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. וכן לרבא לא מצי למימר אנת מהימן לי בשבועה ואיהי לא מהימנא לי הואיל ואינהו גופייהו כל יומא הוו מפקדי גבה דההיא סיבתא:
[שם]
איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה חייב רבא משמיה דרבה אמר חייב כל דיין דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא לא מיבעיא למ״ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דחייב אלא אפי׳ למ״ד פטור הכא חייב מאי טעמא הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר פטור כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא לא מיבעיא למ״ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפטור אלא אפי׳ למ״ד חייב הכא פטור מאי טעמא מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ומודה אביי דאי הדרא לבי מרה ומתה דפטור מאי טעמא דהא הדרא לה ולא הבלא דאגמא קטלה. ומודה רבא דאי גנבה גגב מאגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מאי טעמא אי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל אית מאן דאמרי הילכתא כאביי. ואע״ג דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא בהא הילכתא כאביי דהא אמרינן בהדי׳ הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואנן לא סבירא לן הכי אלא הלכה כרבא דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם. ואע״ג דקיימא לן לקמן תחילתו בפשיעה וסופו באונס ה״מ דנטרינהו כאורחא דהוי נטירותא לענין מידי דפשיעות לענין מידי אחרינא ואיכא אורחא אחריתי דאי עבד לי׳ לא הוה מטי לי׳ לאונסא הילכך אע״ג דאיתנהו מיחייב דאמרינן אי לאו דפשע לענין ההוא מידי אחרינא לא הוה מטי ליה להאי אונסא כגון ההוא דאמרי׳ ההוא דאפקיד זוזי גבי חברי׳ אותבינהו בצריכא דאורבני ואיגנוב. ואמר רב יוסף אע״ג דלענין גנבי נטירותא לענין נורא פשיעותא היא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דאי אקברינהו בארעא כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוו מיגנבי ולא מיתליא בהו נורא הילכך מיחייב בגניבה ואע״ג דאניס דאי לאו דפשע לענין נורא לא הוה מיתניסא בגניבה. ומהאי טעמא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דההוא אונסא דגניבה מחמת פשיעה דנורא הוא ולהכי חייב דלא נטרה כדאיבעי ליה אבל הכא אם מתה כדרכה מאי אורחא דאית ליה למיעבד כי היכי דלא ליקטלה מלאך המות. הילכך אע״ג דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מאי טעמא דכתבי׳ דהיינו טעמא דרבא וטעמא תריצא הוא דליכא עליה פירוכא והילכתא כוותיה ואע״ג דאקשינן עלה דאביי ופריק ההוא פירוקא שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה. ואי דקשיא לך ההיא דגרסינן בפ׳ השוכר את הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב. וטרף ובא ארי ודרס אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול לעמוד ולהציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אי הכי אימא סיפא אם לאו פטור ואמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב:
סימן קיג
ושמעינן מינה דהיכא דתחילתו בפשיעה ואפילו איתניס שלא מחמת הפשיעה חייב ההיא מימרא דאביי ורבא ולא עדיף מהאי מימרא דאית ליה הכא וכבר דחייה רבא. והא מתני׳ דרועה כפשטא סברא לן דאומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקים לה אביי דעל בעידנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה רבא דשמע קול ארי ועל שינויי נינהו ולא סמכינן אשינויי אלא בין דעל בעידנא דעיילי אינשי בין על בעידנא דלא עיילי אינשי אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור עכ״ל. וכן פסק הרב ר׳ ברוך מארץ יון דהלכה כרבא וכן סובר רבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דהא דפסקינן לקמן והילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהיינו דוקא שהאונס בא מחמת הפשיעה. ור״ח זצ״ל כתב הכא דהלכה כאביי משום ההיא פיסקא דלקמן וליתא. וכן פי׳ רבינו יצחק בר אשר זצ״ל דדוקא באונס הבא מחמת הפשיעה חייב אבל האונס הבא שלא מחמת הפשיעה הוי כמו תחילתו וסופו באונס ופטור:
המפקיד מעות אצל חברו בדרך להוליכם לביתו צריך שיהו צרורים ומונחים בידו עד שיבא לביתו ויטמינם תחת הקרקע שזו היא שמירתן כמו שיתבאר צררן והפשילן לאחוריו הרי זה פושע ואפילו נאנסו חייב שהרי תחלתו בפשיעה:
רש״י בד״ה לדידכו כו׳ בשבועה ליכא כו׳ הד״א:
על דעת אשתו ובניו של השומר הוא מפקיד. כלומר, מתוך הנחה שהשומר ימסור את החפצים לאשתו ובניו שישמרום, ולא הוא לבדו ישמור עליהם כל העת, ומלכתחילה מסכים הוא לכך והדבר על דעתו.
it is with the awareness that at times the bailee’s wife and his children will safeguard the item that he deposits it, as the bailee cannot be with the deposit at all times.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יראב״ןספר הנראור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: דָּיְקָא נַמֵי דְּקָתָנֵי ״אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, חַיָּיב״, הָא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, פָּטוּר. מִכְּלָל דְּלַאֲחֵרִים, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים, חַיָּיב. דְּאִם כֵּן, לִיתְנֵי ״קְטַנִּים״ סְתָמָא! שְׁמַע מִינַּהּ.

The Sages of Neharde’a say: The language of the mishna is also precise, as it teaches: Or if he conveyed the coins to his minor son or daughter for safeguarding, he is liable to pay. But if he conveyed them to his adult son and daughter, he is exempt. By inference, one can conclude that with regard to others, it is no different if they are adults and it is no different if they are minors. Either way, the bailee is liable to pay, as, if there were a difference, let the tanna teach: If he conveyed the coins to minors, without qualification. The Gemara concludes: Since the tanna specifically addressed the case of one’s minor children, learn from the wording of the mishna that the difference between minors and adults exists only with regard to one’s children.
רי״ףרש״יתוספותספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דיקא נמי – דהאי דגדולים פטורין דוקא בניו נקט ולא אחרים.
דא״כ – דלאחרים נמי גדולים פטור ליתני או שמסרן לקטנים סתמא.
דאם כן ליתני קטנים סתמא – וא״ת תקשה לרב וי״ל דבניו נקט לרבותא דסד״א דעל דעת בניו הקטנים נמי מפקיד דרגילות הוא שלפעמים מוסר חפציו לבניו קטנים קמ״ל אי נמי לכך נקט בניו ולא נקט קטנים סתמא משום דבעי למידק הא גדולים הוי כדרך השומרים ומותר משום דעל דעת בניו הגדולים מפקיד אבל גדולים דעלמא אסור למסור אע״פ שאינו מתחייב בכך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הוא מלשון המשנה דקתני [ששנה בה]: או שמסרן לבנו ולבתו הקטניםחייב. ונדייק: הא [הרי] אם מסר לבנו ולבתו הגדוליםפטור. ואולם מכלל הדברים, מן העובדה שתמיד מדובר כאן בבניו, אפשר לדייק שאם מסר לאחרים, אז לא שנא [אינו שונה] אם היו גדולים ולא שנא [אינה שונה] אם היו אלה קטניםחייב בכל מקרה, דאם כן, כלומר, אם לא לכך נתכוין ליתני [שישנה] קטנים סתמא [סתם] בלשון ״או שמסר לקטנים״ וכיון שהדגיש בניו הקטנים, משמע שלבניו מותר לו למסור, אלא מכיון שקטנים היו אין שמירתם שמירה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
The Sages of Neharde’a say: The language of the mishna is also precise, as it teaches: Or if he conveyed the coins to his minor son or daughter for safeguarding, he is liable to pay. But if he conveyed them to his adult son and daughter, he is exempt. By inference, one can conclude that with regard to others, it is no different if they are adults and it is no different if they are minors. Either way, the bailee is liable to pay, as, if there were a difference, let the tanna teach: If he conveyed the coins to minors, without qualification. The Gemara concludes: Since the tanna specifically addressed the case of one’s minor children, learn from the wording of the mishna that the difference between minors and adults exists only with regard to one’s children.
רי״ףרש״יתוספותספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר רָבָא: הִלְכְתָא שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, חַיָּיב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גַרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֵלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּיב. מַאי טַעֲמָא? דַּאֲמַר לֵיהּ: ״אַתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הַאיְךְ לָא מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה.⁠״:

Rava says: The halakha is: A bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay. It is not necessary to say that this is the halakha if he was a paid bailee who conveyed the deposit to an unpaid bailee, as in that case the first bailee diminished the level of his safeguarding, as an unpaid bailee is exempt from paying in instances where a paid bailee is obligated to do so. But even if it was initially an unpaid bailee who conveyed the deposit for safeguarding to a paid bailee, the first bailee is liable to pay. What is the reason that he is liable in that case? He is liable, as the owner of the deposit can say to him: You are trustworthy to me when you take an oath that the item was stolen or lost. That person is not trustworthy to me when he takes an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנראור זרועבית הבחירה למאיריפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק רבא אליבא דאביי: כל המפקיד – על דעת שימסרם מי שנפקדין אצלו לבניו הגדולים ולאשתו הוא מפקיד, דלא עדיף ליה ממונא דחבריה מדידיה, וממונא דידיה אשתו ובניו נטרי ליה. וכן הלכה דנהרדעאי דייקי מתני׳ כרבא.
אמר רבא: הילכת׳: שומר שמסר לשומר – חייב, ואפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויי עלייה לשמירתו – חייב. והני מילי היכא דיכיל למימר: אנת מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה. ואי מיתבריר דאיהו נמי הוה מפקיד גביה, כגון מעשה דגינאי בההיא סבתא – פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשבועה – שלא פשע בה.
האיך לא מהימן לי – ואני אומר שישנה בידו או אכלה או פשע בה.
[כח]
ראובןא טענו לשמעון אני ואתה היינו בקולוניא, והיית קושר חבילתך ונתתי לך חפץ אחד לקושרו בחבילתך וקשרתו ושמתו בספינה ולא נכנסת בה ופשעת בשלי ואיני יודע מה נהיה בו, השיבהו לי. ושמעון השיב מה שעשיתי בשלי עשיתי בשלך, שמתי חבילתי בספינה שהיו בה יהודים וקפצו ליסטים ושללו את הספינה ולקחו את שלי ואת שלך.
דין זה פסוק מיהא דאמר רבאב שומר שמסר לשומר חייב, אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, כי הכא שמסרה לספן בשכר, שאפילו יהודי היה זה הספן היה יכול ראובן לטעון את מהימנת לי בשבועה האייך לא מהימן לי. וכל שכן גוי דודאי לא מהימן ליה. אבל אם ראו עדיםג שלקחו הליסטין את החפץ של ראובן מן הספינה דלא בעי שבועה, ודאי פטור שמעוןד, ואע״פ שלא היה שמעון שם, ואין ראובן יכול לומר לו פשעת אילו היית שם היית מציל, דתניא (בבא מציעא צג ע״ב) רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור. הכא נמי כיון דאילו היה שמעון שם לא היה יכול לעמוד כנגד הליסטין, פטורה.
א. הובא במרדכי רמז רעד בשם ׳מצאתי׳ ומשם בפוסקים כדלהלן.
ב. לו ע״ב.
ג. בד״פ בלבד נוסף: ובאו והעידו. וליתא בכת״י ובשאר המקורות.
ד. וכ״כ הרי״ף דהא ליכא שבועה דלימא ליה את וכו׳. וכ״ד הרמב״ם פ״א מהל׳ שכירות ה״ד.
ה. וכ״כ בהמ״י פ״א מהל׳ שכירות הג׳ ו בשם ראבי״ה.
את מהימנת לי בשבועה – ולכך היכא שהשומר הראשון יכול לישבע על האונס או שהיו עדים בדבר פטור ואפי׳ מסר לחש״ו ומתה ברשותם כיון דאף בבית שומר הראשון היתה מתה דמלאך המות מה לי הכא מ״ל התם כו׳ וסובר רבא שזהו טעמו של רבי יוחנן ולא כאביי דאמר משום דאין רצוני כו׳ וכן הלכה כרבא ולא כר״ח דפסיק כאביי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שומר שנמסרה לו פרה לשמור ופשע בה כגון שלא נעל בפניה כראוי והיה לו להעלות על לב שתצא ותשלוט בה יד הגנב והרי שיצאה לאגם ומתה כדרכה והרי שלא אירעה מה שהיה ראוי להעלות על לב אלא סבה אחרת נחלקו בזו הגאונים לשתי דעות אחת לפטור ואחת לחיוב ומחלקתם תלוי במה שנחלקו בה בסוגייא זו אביי ורבא שלדעת אביי חייב ואף לדעת האומר תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור בזו חייב שאף סופו פשיעה היא שאויר האגם מזיק לה ביותר והרי היה לו להעלות על לב שתצא לאגם גם כן ומודה אביי שאם חזרה מן האגם לבית הבעלים או לבית השומר בבריאותה בלא שום חולי הנכר לנו ומתה שפטור שהרי נסתלקה הפשיעה מכל וכל ולדעת רבא אף אם מתה באגם פטור ואע״פ שפסקנו בתחלתו בפשיעה וסופו באונס שחייב בזו פטור שלא נאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא בדבר שהפשיעה מ״מ גורמת לאונס שיבא כגון מי שהפקידו אצלו כספים שאין להם שמירה אלא בקרקע ובא זה וטמנם בתוך חבילי תבנו וקשו וכיוצא בהם מקום שאין דרך גנבים לחפש לשם אלא שהוא מקום שהאור שולט בו ומצוי לשם ואירע הדבר ונגנבו משם שנמצא שתחלתו בפשיעה שהיה לו להעלות על לבו שיהא האור מתאחז לשם ושורפם ולא אירע כן אלא שנגנבו ובזו חייב שאלמלא הפשיעה לא בא האונס ר״ל שאלו היו בביתו תחת הקרקע לא נגנבו וכל שכיוצא בזה אמרו תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אבל בזו אפילו לא היתה שם פשיעה כלל היה האונס בא שמלאך המות אין כחו באגם יתר מן הבית ומ״מ מודה רבא שאם גנבה גנב מאגם ומתה כדרכה ברשותו שומר חייב שמשעת גנבה נאבדה לבעלים והרי בשעה שאבדה ממנו בפשיעה אבדה:
מעתה גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כרבא מן הכלל המסור לנו שכל שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ משמועות ידועות כמו שכתבנו בפרק שני ואע״פ שהלכה רווחת תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כבר ביארנו שלא נאמר בכיוצא בזו וגדולי תלמידיהם נחלקו עמהם מצד קצת שמועות שנראה מהם שאף בכיוצא בזו אמרו שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב כמו שנבאר ומתוך כך פוסקים כדברי אביי ואע״פ שהכלל בכל מחלקת שבין אביי לרבא שהלכה [כרבא] כבר רמזנו במקומות אחרים דוקא בדבר שאין מחלקתם תלויה או באחרים או בדבר שנחלקו בו אחרים אבל זו כבר תלויה בדין דבר שתחלתו בפשיעה וסופו באונס ומה שאמר כל אחד מהם אפילו למאן דאמר תחלתו בפשיעה וכו׳ תחבולות הם וחזוק לדבריהם אבל עיקר המחלקת אינו אלא בזו ומאחר שנתברר שתחלתו בפשיעה חייב ממילא נפסקו דברי אביי ולא בכחו אלא בכח פסק שבדין תחלתו בפשיעה:
בתוספות בד״ה את מהימנת כו׳ ולכך היכא שהשומר הראשון יכול לישבע כו׳ פטור עכ״ל. והיינו דינא דמתני׳ שנשבע השוכר שמתה כדרכה אצל השואל ופטור וזה כוונת התו׳ דלא תקשה לרבא ממתני׳ כי היכי דאקשינן לעיל לאביי לטעמא דאין רצוני וק״ל:
תוס׳ ד״ה את וכו׳ ולא כר״ח דפסק כאביי. עיין קדושין דף נב ע״א תוס׳ ד״ה ביע״ל. ועיין בתשו׳ בנימין זאב סי׳ שג דף תלב ע״ב:
אמר רבא, הלכתא [הלכה] בענין זה היא: שומר שמסר לשומרחייב, לא מבעיא [נצרכה] לומר שכן הדין בשומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה [שגרע] את שמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכרחייב, ומאי טעמא [מה הטעם], לא בדיוק כפי שאמרנו, אלא דאמר ליה [שאומר לו] המפקיד לשומר: את מהימנת [אתה נאמן] לי בשבועה, שלך אני מוכן להאמין אם תשבע ותאמר שהחפץ נגנב או אבד, אבל האיך לא מהימן [אותו אדם אינו נאמן] לי אף בשבועה ולכן אינני רוצה שיהא חפץ שלי בידיו, שאצטרך לסמוך על שבועתו.
Rava says: The halakha is: A bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay. It is not necessary to say that this is the halakha if he was a paid bailee who conveyed the deposit to an unpaid bailee, as in that case the first bailee diminished the level of his safeguarding, as an unpaid bailee is exempt from paying in instances where a paid bailee is obligated to do so. But even if it was initially an unpaid bailee who conveyed the deposit for safeguarding to a paid bailee, the first bailee is liable to pay. What is the reason that he is liable in that case? He is liable, as the owner of the deposit can say to him: You are trustworthy to me when you take an oath that the item was stolen or lost. That person is not trustworthy to me when he takes an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנראור זרועבית הבחירה למאיריפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִתְּמַר: פָּשַׁע בָּהּ וְיָצָאת לַאֲגַם וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ, אַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: חַיָּיב. רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: אפָּטוּר.

It was stated that there is an amoraic dispute: In the case of one who was negligent in safeguarding an animal, and it went into a marsh, where it was susceptible to thieves and predatory animals, but it died in its typical manner despite this negligence, i.e., it was neither stolen nor devoured, Abaye says in the name of Rabba: The bailee is liable to pay. Rava says in the name of Rabba: The bailee is exempt from doing so.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרוערמב״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איתמר: פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה: אביי משמיה דרבה אמר: חייב. רבא משמיה דרבה אמר: פטור – וקיימא לן בהא כאביי, דאסיקנא: והילכתא: תחילתו בפשיעה וסופו באונס – חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשע בה – שלא נעל בפניה כראוי.
ויצאת לאגם – מקום שאינה משתמרת שם אצל זאבים ולא אצל גנבים ומיהו לא אכלוה לא זאבים ולא גנבים.
ומתה – דהוי תחילתו בפשיעה שמא יטרפוה זאבים וסופו לא אבדה באותה פשיעה אלא בדבר שהוא אונס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאיתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה וכו׳, ורבא משמיה דרבה אמר פטור. פסק רבינו הגדול ז״לא כרבא דקי״ל [ד]⁠כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כוותיה דרבא בר מיע״ל קג״ם. וקשיא ליה הא דאמרי׳ בפרק הפועליםב לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הואג. אלמא אע״פ שאין האונס בא לו מחמת הפשיעה חייב ואתיא כאביי, ופריק ההיא סוגיא אביי גופיה הוא דקאמר לה דאליבא דנפשיה אמרהד. וה״ר יצחק אלברגלוני ז״ל הקשהה על זה והא רבא משמיה דרבה קאמר, והתם אביי לרבה גופיה קאמר, וכיון דלא אהדר ליה רבה דכי האי גונא לא מיקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דליחייב ש״מ דרבה כאביי אמרה ולא כרבא. ואין זו קושיא דההיא סוגיא אביי הוא דאמר הכי אמר רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, וכדקאמר ליה נמי בשמעתין דלא שמע מיניה חייב אלא פטור. ומצינו הרבה בתלמוד כיוצא בה ומסקינן לא היו דברים מעולם ולא איתמר כלל. ועוד דאפשר דאמרה רבה בר נחמני והדר ביה ורבא היה בחזרה ולא אביי, ומכל מקום ליכא למפסק הלכה כאביי במקום רבא אלא ביע״ל קג״ם כדברי רבינו ז״ל. אבל יש לומר בפירוק קושיא זו דהתם כיון דעל בעידנא דלא עיילי [אינשי] הוה ליה לעיילינהו בהדיה והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום הך פשיעה אירע בהן אונס, ואנן לא מחייבינן ליה משום דעל ולא יתיב גביהו, אלא משום דכיון דעל הוה ילה לעיולינהו בהדיה ואלו עיילינהו לא מטי להו פסידא כלל הילכך חייב זהו, זה כתב הראב״ד ז״לז.
א. הרי״ף בדף כ, א וכ״פ הרמב״ם בהלכות שכירות פ״ג ה״י וכ״כ תוס׳ בד״ה את וברא״ש בסי׳ ז. דלא כר״ח דפסק כאביי ועיין תוס׳ בקידושין נב, א בד״ה ביע״ל.
ב. לקמן צג, ב.
ג. לפנינו שם: חייב.
ד. ע״כ מדברי הרי״ף וכ״כ הרא״ש.
ה. הובא ברשב״א ובר״ן ועי׳ בנמוק״י. וראה שם בפנ״י דבי׳ מדוע תוס׳ לא פי׳ כפירוש רבינו.
ו. ובכ״י ברלין ליתא לתיבת זו וכצ״ל.
ז. וכ״כ ש״ר בשמו. ועיין לקמן עח, א בתוס׳ בד״ה הוחמה מה דתי׳ בזה, וראה בשטמ״ק בשם הר״ש דיוידש מה שתי׳.
פשע בה ויצאת לאגם אביי משמיה דרבה אמר חייב וכו׳. אלא אפילו למאן דאמר פטור הכא חייב דהא דאמרינן לקמן גבי צריפא דאורבני דפטור היינו משום דסופו באונס הוא דהא גבי לענין שנגנבו הוי שמירתו לענין אורבני כמו בקרקע אבל הכא כולה פשיעותא היא דהא הבלא דאגמא קטלה. ורבא משמיה דרבה אמר פטור וכו׳ אלא אפילו למאן דאמר חייב הכא פטור דהא דאמרינן התם חייב היינו משום דהאונס בא מחמת הפשיעה דאותבינהו בצריפא דאורבני שאלו שמרם בקרקע לא אירע להם אונס זה של גנבים אבל הכא דלא בא האונס מחמת הפשיעה דמלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם. ואביי אית ליה דמאן דסבר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אפילו אין האונס בא מחמת הפשיעה. ולא נהירא דלמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב היינו כשהאונס מחמת הפשיעה דאם לא כן תיקשי מכמה משניות דאית להו תחילתו כפשיעה וסופו באונס פטור משום דאין האונס בא מחמת הפשיעה לכך נראה דלאביי נמי אינו חייב אפילו כשתחלתו בפשיעה אלא כשהאונס בא מחמת הפשיעה. וקשה דהא במילתיה דאביי אמרינן לא מיבעיא למאן דאמר חייב בצריפא דאורבני דהכא חייב אלא אפילו למאן דאמר התם פטור הכא חייב משום דהבלא דאגמא קטלה דהוי האונס בא מחמת הפשיעה והיכא קאמר במילתיה דאביי לא מיבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהכא חייב כדמסיק דהבלא דאגמא קטלה והוי האונס בא מחמת הפשיעה דהאי טעמא דהבלא דאגמא קטלה דקאמר תלמודא קאי אכולה מילתא אלא דהמתין עד שסיים דבריו דקאמר תלמודא אפילו למאן דאמר פטור הכא חייב וכו׳ וקשה כיון דטעם טוב הוא דהבלא דאגמא קטלה אם כן מאי איריא יצאת לאגם אפילו הוליכה נמי ושמרה בטוב מזאבים חייב כיון דהבלא דאגמא קטלה חייב. ויש לומר האי סברא דהבלא דאגמא לא שכיח שתמות בשביל הבלא דאגמא ואם כן היכא דלא פשע שהרי הלך עמה לא אמרינן האי סברא דהבלא דאגמא קטלה כיון דלא שכיח שתמות בשביל הבלא דאגם. אבל יצאת ממילא לאגם מעיקרא פשע בה תלינן כל ריעותא דאיכא למיתלי דשמא הבלא דאגמא קטלה והוה ליה כולה פשיעותא ומשום הכי חייב. ואם תאמר אם כן לקמן גבי צריפא דאורבני כיון שפשע בה מתחלה שלא היה לו לשמור אלא בקרקע ניתלי כל ריעותא דאיכא למיתלי וחיישינן דאי לא הוה צריפא דאורבני לא גנבוה הגנבים והוי כולה בפשיעותא. ויש לומר דלא דמי דהתם גבי צריפא דאורבני לא פשע בה מתחלה כלל ושם האונס לא הוי מחמת הפשיעה דממאי הוי האונס מגנבי משום זה לא פשע כלל דלענין גנבי הוו נטירותא שפיר כמו בקרקע ומשום הכי פטור בה אבל הכא פשע בה מתחלה משם האונס שאירע וממאי הוי האונס מתה כדרכה ומתחלה פשע בה משום מתה דהיינו שם האונס שהרי אינה משתמרת באגם מפני הזאבים ואם כן תלינן כל ריעותא דאיכא למיתלי ואמרינן הבלא דאגמא קטלה והוי כולה פשיעותא. ואומר מורי ז״ל דיש ליתן טעם לדבר דלהכי חשבינן כולה פשיעותא משום דאיכא מאן דאמר כיון שפשע מתחלה לשם האונס דהיינו משום מתה דודאי אסיק אדעתיה שפיר דאינה משתמרת באגם מפני הזאבים ואפילו הכי לא עכבה מלכת שם אם כן פשע בה מתחלה משום האונס עצמו שיש לאחזוקי כל ריעותא שיש לתלות ונימא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דהבלא דאגמא קטלה משום דהבל האגם קשה לה יותר מהבל בית ומדלא אסיק אדעתיה אם כן כולה פשיעותא תלינן. והשתא ניחא שפיר דמטעם זה דפרישית הוא מוסיף למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דמתחלה הוה קאמר לא מיבעיא למאן דאמר חייב דהכא חייב ואף על גב דלא הוה כולה בפשיעותא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דהבלא קטלה מכל מקום חייב משום דהבלא דאגמא קטלה והוי האונס מחמת הפשיעה כמו גבי צריפא דאורבני. אלא אפילו למאן דאמר פטור כשהאונס מחמת הפשיעה מכל מקום הכא חייב כדפרישנא. ולאו דוקא יצאת לאגם דהוא הדין יצאת מביתו והלכה לבית שבסוף העיר אין הכי נמי דחייב כיון שאינה משתמרת מזאבים אפילו מתה כדרכה דפשע בה מתחלה משום האונס ואם כן יש לנו לאחזוקי כל ריעותא שנוכל לומר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דהבל בית זו קשה מהבל בית אחר וכולה פשיעותא היא. תלמיד הר״ף.
אבל בתוספות רבינו שמשון כתוב וזה לשונו: אלא אפילו למאן דאמר פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קטלה אין לפרש דהוה ליה נמי סופו בפשיעה דהא משמע דוקא פשע בה ויצאת אבל הוציאה בעצמו לאגם ומתה היה פטור והוה אונס. אלא נראה דהכי פירושו דאביי סבר דהני לישני דפליגי גבי צריפא דאורבני בתחילתו בפשיעה וסופו באונס היה אונס שלא בא מחמת הפשיעה דצריפא דאורבני הוה נטירותא מעליא לענין גנבי כאלו שמרם בקרקע ולמאן דמחייב אפילו היכא דשייך למימר מה לי הכא מה לי התם. ולהכי קאמר דלא מיבעיא למאן דאמר חייב הכי נמי חייב אפילו נימא מלאך המות קטלה וכו׳ אלא אפילו למאן דאמר פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קטלה והבל דאגם קרוב לה להמית יותר מהבל שבבית מכל מקום חשיב אונס ולא פשיעה אלא דהאי אונס בא מחמת פשיעה וכן משמע דלא יצטרך טעמא דהבלא דאגמא קטלה אלא למאן דפטר התם אבל למאן דמחייב אפילו מלאך המות קטלה הוא דמחייב.
ורבא סבר דצריפא דאורבני הוי נמי אונס הבא מחמת פשיעה שאלו שמרן בקרקע לא היו גנובין דאף על גב דצריפא דאורבני הויא נטירותא מעליא מכל מקום הרי כבר באו גנבים שם ואפילו מאן דמחייב התם הכא דאין אונס בזה כלל מחמת הפשיעה מודה דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ולעיל פריך אליבא דאביי לימא ליה משכיר לשוכר אין רצוני וכו׳ אף על גב דאביי לא קאמר אלא הבלא דאגמא שמזיק יותר מבבית אבל הבל של בית אחר הוי כצריפא דאורבני ופטור. היינו דוקא למאן דפטר אבל למען דמחייב חייב בכל ענין כדפרישנא ולהכי פריך לרבי יוחנן דטעמא משום דסבר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וחייב בכל ענין אפילו היכא דשייך למימר מה לי הכא וכו׳. אבל לרבא אפילו למאן דמחייב פוטר במלאך המות פריך לקמן ולישני ליה מה לי הכא מה לי התם. וכן משמע בלשון הקונטרס דפירש אלא ודאי למאן דמחייב מחייב במלאך המות כבשאר אונסין לא שני. אבל אין לפרש לאביי נמי היכא דאיכא למימר מה לי הכא פטור לכולי עלמא וצריפא דאורבני אונס בא מחמת פשיעה ומכל מקום קאמר אביי דמאן דפטר התם מודה הכא דחייב משום דהתם לא פשע תחלה לענין גנבי אלא לענין נורא אבל הכא מתחלה נמי פשע לענין היזק מיתה שיציאתה הוי פשיעה לענין זאבים ואונס מיתה בא לבסוף ולכך יש לחייב הכא אפילו למאן דפטר התם כי זה חילוק דחוק. ועוד דהשתא איצטריך טעמא דהבלא דאגמא קטלה אפילו למאן דמחייב והסוגיא מוכחת דלא איצטריך האי טעמא אלא למאן דפטר אבל למאן דמחייב משמע דבלאו האי טעמא חייב. וסוגיא דהשוכר את הפועלים נכון לפרש במקומה. ובההיא דהשוכר את הפועלים צריך ליישב פשט ההלכה בלאו הנך פירכי דמאי קאמר אין אומר אלו היה שם היה מציל כלום ויתחייב בכך אלא כל שאלו יכול להציל חייב היינו אלו היה שם היה מציל. אלא על כרחך הכי פירושו אין אומרים שיתחייב מספק משום ושמא אפשר שאלו היה שם היה מציל או מחמת שהיה נארע שמא שהיה מוליכו למרעה אחר או מחמת שהארי היה ירא לבא אם היה רואה אדם או שמא נס אירע לו וצלחה עליו רוח גבורה ונחייבנו על מה שפשע כשהניחם ובא לעיר ולא מציל אף על פי שהאומד דומה שאם היה שם לא היה יכול להציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל אלו היה שם חייב ואם לאו פטור. והשתא אתי שפיר דכי עאל בעידנא דלא עיילי אינשי אין לו לפטור מטעם דמה לי הכא ומה לי התם כיון דשמא היה מציל ותחלתו היא בפשיעה. אבל עאל בעידנא דעיילי אינשי אף על פי שהיה רוצה אביי לחייב כשיכול להציל מכל מקום כשאין יכול להציל ניחא ליה דפטור משום דהוי תחלתו בכעין גנבה ואבדה וסופו באונס ופטור. ויש מפרשים כל שאין יכול להציל עכשו כשהוא בעיר אם ילך שם חייב ואם לאו פטור. ואין נראה כלל דהיכי קרי ליה תחלתו בפשיעה וסופו באונס כשעאל בעידנא דלא עיילי אינשי תחלתו וסופו פשיעה היא כיון שאם לא עאל היה יכול להציל ומחמת שעאל הוא דאינו יכול להציל אין לך פשיעה גדולה מזו כיון דעאל כי לא עיילי אינשי אף על פי שיש לדחות דזאב ודאי לא שכיח כל כך לא הוה ליה לאסוקי דעתיה כולי האי. ועוד מה סברא היא זו שיפטור רבה בעאל בעידנא דעיילי אינשי אפילו יכול לילך ולהציל אף כשהוא בעיר ואינו הולך ומציל. ועוד דאביי על כרחך היה רוצה לחייב עאל בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו היכא דאין יכול להציל לבסוף כשידע דומיא דגם בעידנא דניימי אינשי שאינו יכול להציל בשעה שהוא ישן ואם כן כשהוא מקשה מן הברייתא לרבה דפטריה כי עאל בעידנא דעיילי אינשי אפילו היכא דאלו לא היה עאל היה יכול להציל לקשי איהו לנפשיה.
ועוד קשה דבפרק המקבל דמייתי הך ברייתא ופריך עלה נימא ליה אלו הוית שם הוה מקיים בי גם הארי ואת הדוב הכה עבדך אי מוקי לה ההוא מקשה בדשמע קול אריה ועאל כדמשני לה רבה במסקנא דפרק הפועלים היכי מצי אמר ליה דאי הוה תמן הוה מתרחיש ניסא כי האי הא קמן דלא צלחה עליו רוח גבורה כזו שהרי ברח מפחד הארי וכיון שלא אירע לו נס שלא להתפחד מקול הארי כל שכן שלא היה נארע לו נס לנצחו אם היה נלחם עמו. ועוד למה מקשה על הברייתא ממתניתין דפרק הפועלים היה יכול להקשות דקתני הארי והדוב הרי אלו אונסין ופטור אמאי פטור היה לו להתחייב אם לא נלחם עם הארי. אלא ודאי אותו מקשה לא מוקי לה כרבה בדשמע קל אריא ועאל דלית לן כרבה כדמוכח התם אלא כפשטה מוקי לה בדעאל כדעיילי אינשי. ואי הוי פירוש דאם אין יכול להציל חייב אם אין יכול להציל ממקום שהוא שם שהוא רחוק ואלא היה יכול למהר להיות שם קודם דריסת הארי אם כן היכי שייך למימר אי הוית התם הוה מקיים ביך והלא לא היה שהות ופנאי להיות לשם. אלא על כרחך הכי פירושו אין אומרים אלו היה שם שמא נארע כך שהיה מציל מחמת שהיה מוליך עדרו למקום אחר או הארי שמא היה ירא לבא ויתחייב בכעין גנבה ואבדה אף על פי שהאומר דומה שלא היה יכול להציל אלא כל שאלו בודאי היה יכול להציל אם היה שם חייב ואם לאו פטור. תוספות שאנ״ץ.
א אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: אם פשע בה (התרשל בשמירת הבהמה) ויצאת (יצאה) הבהמה לאגם, למקום מרעה ליד הנהר שיש בו סכנת גנבים וחיות רעות, ואולם למרות רשלנותו לא נגנבה ולא נטרפה שם אלא מתה כדרכה. אביי משמיה [משמו] של רבה אמר: חייב השומר, ורבא משמיה [משמו] של רבה אמר: פטור.
It was stated that there is an amoraic dispute: In the case of one who was negligent in safeguarding an animal, and it went into a marsh, where it was susceptible to thieves and predatory animals, but it died in its typical manner despite this negligence, i.e., it was neither stolen nor devoured, Abaye says in the name of Rabba: The bailee is liable to pay. Rava says in the name of Rabba: The bailee is exempt from doing so.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרוערמב״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר חַיָּיב, כָּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִבַּעְיָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר: ״תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס, חַיָּיב״ דְּחַיָּיב, אֵלָּא אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר ״פָּטוּר״, הָכָא חַיָּיב. מ״טמַאי טַעֲמָא? דְּאָמְרִינַן הֲבָלָא דְּאַגְמָא קַטְלַהּ.

The Gemara elaborates. Abaye said in the name of Rabba: He is liable to pay, and any judge who does not rule in accordance with this halakha is not a judge. It is not necessary to say that the bailee is liable in this case, according to the one who says: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, one is liable to pay. According to this opinion, it is obvious that the bailee is liable to pay. But even according to the one who says: If the incident was initially through negligence and ultimately by accident one is exempt, here the bailee is still liable to pay. What is the reason that he is liable? It is because we say: The air of the marsh killed the animal. The negligence led to the death of the animal, and it was not due to circumstances beyond his control.
רי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא מיבעיא למ״ד – לקמן בפרקין (ב״מ מב.) גבי ההוא דאותיב זוזי דפקדון בצריפא דאורבני דהויא פשיעותא לגבי נורא ונטירותא לענין גנבי ואיגנוב וגניבה לגבי שומר חנם אונס הוא.
אלא אפילו למ״ד פטור הכא חייב – דהתם ליכא פשיעותא אלא לענין נורא אבל הכא איכא למימר בפשיעה מתה שאם היתה בבית לא מתה ויציאתה לאגם היא פשיעת מיתתה דשמא הבל המצוי באגם קטלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמר אביי דהבלא דאגם קטלה. לאו למימרא דשומר לא מצי לאוקמה לבהמה באגם, ומשום הכי חשבינן ליה [עכשיו] לפשיעה, דאלו כן לרבא נמי [חייב], דתחלתו וסופו בפשיעה היא, כיון שלא היה לו רשות להוליכה שם, וגדולה מזו אמרו בפרק השוכר את האומנין לקמן (בבא מציעא עח.) להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו׳ ומתה חייב, דכל שהוליכה במקום שהבעלים מקפידים להוליכה שם, אע״פ שמן הסתם היה רשאי להוליכה שם, חייב, וכל שכן כאן שאינו רשאי מן הסתם, משום דסתמיה מזיק, ואביי נמי אפילו כי הדרא מאגם ומתה בבית שומר לא הוה פטר, דמכל מקום הבלא דאגם אזקה, ומחמת הבלא דאגם דעיילא לה באופיא מתה לה בבית שומר. ועוד, דהא אקשינן ליה לאביי מהעלה לראשי צוקין, אמאי לימא אוירא דהר קטלה, ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה, ולא חשבינן ליה פושע. אלא דהכא הכי קאמר אי לא דפשע בה, השתא מיהא לא הוה קיימא באגם, ודילמא השתא הוא דאזקה הבלא דאגמא וקטלה, ומוכחא מילתא דאגמא קטלה, כיון דמתה לה באגם ממש, אבל כי הדרא לבי שומר, הזיקא דאגמא לא אבריר ופטור, כך נראה לי.
ולמדנו מ״מ בדין תחלתו בפשיעה שכל שפשע ולא אירע בה שום אונס וסילק זה פשיעתו ושמר כדרך השומרין ונאנסה שפטור:
שמועות אלו שנראו לקצת רבנים כמתנגדות לדעת ראשון אלו הן בשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ומתה מחמת חום אמרו שהוא חייב כמו שיתבאר מפני שהחמה שולטת בבקעה ביותר וא״כ אף בזו היה לנו לומר שאויר האגם המיתה והרבה מתרצים אותה בכמה פנים ועיקר הדברים לדעתי מפני שזה מעביר בהדיא על דעתו של בעל הבית ומחמירין בה לגלגל עליו אף הדברים שאין מצויין:
יתבאר במסכתא זו ברועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אם היה יכול להציל חייב אם לאו פטור ונשאו ונתנו עליה מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי ותירץ לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי והקשה אי הכי אימא סיפא ואם לאו פטור אמאי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ונמצא מזו שאע״פ שלא בא האונס מחמת הפשיעה חייב שהרי אף אם היה שם היה האונס בא ותרצו רבים שלדעת אביי היא אמורה שסובר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אף בשלא היתה הפשיעה סבה לאונס ולדעתם בין שנכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס בין בשעה שאין דרכם ליכנס ובא ארי ודרס אומדין אותו אם היה יכול להציל אף על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים ועיקר הדברים שבזו של רועה הענין קרוב להיות האונס בא מצד הפשיעה שאע״פ שהארי מכיון שהוא בעדר טורף ואינו נמנע מפני רועה שמא אם ראהו בעוד שהיה בא היה מתירא מלבא או שמא היה הוא רואהו קודם שיבא והיה משתדל בהצלה אם לקדם ברועים ומקלות אם באי זו הצלה ושמא עלה בידו או שמא מכיון שנכנס בשעה שאין דרך האחרים ליכנס כבר סלק עצמו ממנהג שאר הרועים והיה לו לחדש שמירה ולהכניס עדרו עמו ועיקר הפשיעה כשהניחם אחריו אחר שחדש הנהגה משאר הרועים ואלו נכנסו עמו נצולו ונמצא האונס בא מחמת הפשיעה והילכך כל שנכנס שלא בשעה שאין דרכם ליכנס נתחייב לדעת זה אפילו לא היה יכול להציל ומשנתינו שאמרה אם אין יכול להציל פטור בשנכנס בשעה שדרכן בכך:
מה שהחלטנו הפסק בכאן שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב יש שהקשו בה משמועות שבפרק שור שנגח שפסקנו בהם שפטור בענין כסוי הראוי לשוורים ולא לגמלים וכבר כתבנו שם כל הראוי לומר בה:
כבר ביארנו שכל שמתה הבהמה כדרכה הרי זה אונס העלה הרועה לראשי צוקין במקום שאין דרך להעלותן ונפלה אין זה אונס ואם מתה לשם אם יש לתלות הסבה בעליית ההר אין זה אונס ואם אין לתלות בה הרי זה אונס עלתה מאליה בראשי צוקין ונפלה אם היה הוא יכול לאחוז בה ולמנעה מליפול ולא עשה אין זה אונס ואם לא היה יכול לתקפה הרי זה אונס ואם היה הוא יכול למנעה שלא לעלות ולא מנעה אע״פ שתקפתו בנפילתה חייב שהרי תחלתו בפשיעה:
יש שואלין לדעת האמור כאן מלאך המות מה לי הכא מה לי התם שואל היאך נתחייב במתה כדרכה והלא אף בבית המשאיל היה כן ומ״מ אין זה כלום שמ״מ כל שלא אחז בה מלאך המות ברשות שואל היא לכל צרכי מלאכתו ומעתה אף כשמתה הוא נתחייב בה שכבר קנאה ונתחייב כיוצא בה לבעלים:
ענין זה שביארנו בדין פשע בה ויצתה לאגם הן הן הדברים והוא הוא המחלקת בשהשומר עצמו הוליכה לאגם אלא שתפשו מחלקתם בדרך זה כדי לחדש מדבריהם דינין בענין תחלתו בפשיעה על הדרך שביארנו:
ובפרק הכונס קאמר גבי נפרצה בלילה הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור וכו׳. והשתא קשה דהתם לא בא האונס מחמת הפשיעה דאפילו בכותל בריא היתה יכולה לחתר. ויש לומר כדפירש הקונטרס והוא שחתרה והפילה את הכותל דהשתא האונס בא מחמת הפשיעה. ובההוא פרקא גבי טנפה פירות במי לידה ובפרק כיצד הרגל גבי כלב וגדי שקפצו דקאמר הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור וכל הנך סוגיי אתו כרבא דבכולם האונס בא מחמת הפשיעה ולאביי לכולי עלמא חייב. עד כאן.
וזה לשון הריטב״א: מאי טעמא אוירא דאגמא קטלה. לכאורה היה נראה דלא איצטריך אביי לומר טעמא דאוירא דאגם קטלה אלא למאן דאמר התם גבי צריפא דאורבני פטור אבל למאן דאמר התם חייב היינו לפי שבא האונס מחמת הפשיעה וכו׳ לכך יש לומר דהא דאמרינן מאי טעמא אוירא דאגם קטלה אכולה מילתא קאי בין למאן ואמר התם חייב בין למאן ואמר התם פטור. וכן יש לך לפרש לקמן בטעמא של רבא דוק ותשכח.
והקשו בתוספות כיון דסבירא ליה לאביי דאוירא דאגם קטלה מאי איריא מפני שפשע בה ויצאה מאליה אפילו הוליכה הוא והקיפה חומה של ברזל נמי. ותירצו דהבלא דאגם לא שכיח דקטיל לחיובי עליה אלא היכא דפשע לגבי מילי אחריני תלינן בה כל מידי ודוקא כי הא דהכא דהפשיעה הראשונה היתה פשיעה גמורה כיון שלא נעל בפניה כראוי ופשע בה לגבי גנבים וזאבים וכל דבר מה שאין כן בצריפא דאורבני דאפילו מאי דפשע לגבי נורא לא היתה פשיעה גמורה דכמה זמנין דמצנעי בעלים התם ולא מיתלי ביה נורא ויש לומר דמשום כחו דרבה נקט פשע בה. עד כאן.
וזה לשון הרא״ש: דאמרינן הבלא דאגמא קטלה. פירש רש״י ואיכא למימר בפשיעה מתה דאם היתה בביתו לא היתה מתה ויציאתה לאגם היה פשיעת מיתתה דשמא הבל המצוי באגם קטלה. להכי אפקה רש״י בלשון שמא משום דלא חשיב ליה פושע גמור לענין הבל של אגם דאם כן אמאי נקט פשע בה ויצאה לאגם וכו׳ אפילו הוליכה בעצמו נמי. אלא פושע גמור לא הוי אלא מתוך שפשע תחלה לענין זאבים וגנבים חייב בשמתה כדרכה אפילו למאן דאמר תחלתו בפשיעה וכו׳ פטור שגם לענין מתה יש פשיעה קצת וכו׳. ותימה הא דפריך אביי לרבא לימא ליה מלאך המות קטלה וכו׳ תיקשי ליה אביי לנפשיה בשלמא הכא חייב משום דריבוי הבל מצוי באגם יותר מבבית אבל התם מה הבל יש בבית השואל יותר מבית השוכר. ויש לומר דהא איצטריך ליה לאביי טעמא דהבלא דאגמא קטלה והיינו למאן דאית ליה תחלתו בפשיעה וכו׳ פטור אבל למאן דאמר חייב מחייב בלאו טעמא דהבלא דאגמא קטלה. ורבי יוחנן דמחייב משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר היינו טעמא משום דהוי תחלתו בפשיעה וכו׳ וכן פירש רש״י לקמן דרבי יוחנן סבירא ליה תחלתו בפשיעה וכו׳ חייב משום הכי ניחא ליה לאביי אבל לרבא קשיא דהיכא דאיכא למימר מה לי הכא מה לי התם פטר ליה לכולי עלמא ואין לחוש במה שלא הביא דברי רבי יוחנן לקמן בסוף פירקין גבי עובדא וצריפא דאורבני משום דלאביי ומפרש טעמא דרבי יוחנן משום דאין רצוני שיהא פקדוני וכו׳ הוי טעמא דרבי יוחנן משום תחלתו בפשיעה אבל לרבא דמפרש טעמא משום דלא מהימן ליה בשבועה לא הוי תחלתו בפשיעה שהרי מסרו לבן דעת אלא שאינו רוצה להאמין את השני בשבועה ואי משתבע ראשון מפטר. עד כאן.
וזה לשון הרשב״א: הא דאמר אביי דהבלא דאגם קטלה לאו למימרא דשומר לא מצי לאוקמה לבהמה באגם ומשום הכי חשבינן ליה עכשו לפשיעה דאלו כן לרבא נמי חייב דתחלתו וסופו בפשיעה היא כיון שלא היה לו רשות להוליכה שם. וגדולה מזו אמרו בפרק האומנין להוליכה בהר והוליכה בבקעה וכו׳ ומתה חייב דכל דהוליכה במקום שהבעלים מקפידים להוליכה שם אף על פי שמן הסתם היה רשאי להוליכה שם חייב וכל שכן כאן שאינו רשאי מן הסתם משום דסתמיה מזיק. ואביי נמי אפילו כי הדרא מאגם ומתה בבית שומר לא הוה פטור דמכל מקום הבלא דאגם אזקה ומחמת הבלא דאגמא דעייל ליה באופיא מתה לה בבית שומר. ועוד דהא אקשינן ליה לאביי מהעלה לראשי צוקין אמאי לימא אוירא דהר קטלה ובודאי רשאי הוא השומר לרעותה בין בהר בין בבקעה ולא חשבינן ליה פושע. אלא דהכא הכי קאמר אי לאו דפשע בה השתא מיהא לא הוה קיימא באגם ודילמא השתא הוא דאזקה הבלא דאגמא וקטלה ומוכחא מילתא דאגמא קטלה כיון דמתה לה באגם ממש אבל כי הדרא לבי שומר הזיקא דאגמא לא איבריר ופטור. כן נראה לי. עד כאן.
וזה לשון שיטה: הכא חייב מאי טעמא הבלא דאגמא קטלה. פירוש נפל תורא חדיד סכינא כיון שפשע תלינן עליו בכל מידי להחמיר עליו ואף על גב דלא ברי הזיקא דהבלא ולא הוציאה הוא מעצמו אפילו שלא למרעה שמן וטוב כיון שלא פשע כנגד גנבים וחיות כיון שהוא יושב ומשמר אפשר דאפילו מתה כדרכה פטור ולא תלינן בהבלא. ולא מיקרי פשיעא ברורה לגבי הבלא כיון דלא בריר היזק הבלא אלא מתוך פשיעת היציאה תלינן בכל מידי וכעין תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא. אלא שכשברור לנו שסופו באונס גמור הרי יצא מן הפשיעה בודאי ופטור. וכשהוא מסופק אם סופו באונס מוקמינן ליה אחזקתיה דפשיעת היציאה ולא מיפטרינהו מספק. אבל כשלא פשע מתחלה בודאי לא נתחייב משום ספק פשיעה. זה נראה לי ופירוש זה לכל שינוי אויר יש לומר כך ואם לא נודע היזקו. והיינו דלא פליגי רבא ואביי במציאות ממש בלא טעם. והיינו דקאמר ומודה אביי דאי אהדרה למרה פירוש לאו דוקא למרה אלא הוא הדין לביתו של שומר ולא אמרינן מהיזק הבלא שהביאה עמה מתה שכשמתה כבר נסתלק מן הפשיעה הודאית ומן הספק לא נתחייבו ולא מטעם היזק שאינו ניכר נגעו בה וכשהחזירה למרה דוקא. כן נראה לי. והיינו דאקשינן לקמן מראשי צוקין דמטעם פשיעת נפילה תליא באובצנא ובאוירא דהר וכשהעלה הוא בעצמו למרעה שמן וטוב ולא פשע בעליה לצנין נפילה שהרי הוא יושב עמה ומשמרה הילכך אפילו מתה לא תליא באובצנא ובאוירא דהר דמספק לא נחייבנו כיון שאין שם פשיעה ודאית קודמת ואפשר דאי לאו למרעה שמן וטוב הויא פשיעא לנפילה אפילו הוא עולה עמה דנפלה ולאו אדעתיה או שתתקפנו ולא יוכל לעכבה שכיח והיינו דקאמר שהעלה למרעה שמן וטוב והיינו דפירוש רש״י שכן דרך הרועים.
ומסבירים ומפרטים: אביי משמיה [משמו] של רבה אמר: חייב, והוסיף כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא [כל דיין שאינו דן כדין זה שאני אומר אינו דיין], שהדבר פשוט; לא מבעיא [נצרכה] לומר למאן דאמר דעת מי שאומר] בכלל שכל שהיתה תחילתו בפשיעה אף על פי שסופו באונסחייב, שלפי שיטה זו ברור שכאן חייב. אלא אפילו למאן דאמר דעת מי שאמר] שם פטור, הכא [כאן] חייב הוא. מאי טעמא [מה הטעם],דאמרינן [שאנו אומרים]: הבלא דאגמא קטלה [ההבל של האגם הוא שהרגה, את הפרה] ונמצא שרשלנותו היא שגרמה שמתה הפרה, ולא היה זה אונס גמור.
The Gemara elaborates. Abaye said in the name of Rabba: He is liable to pay, and any judge who does not rule in accordance with this halakha is not a judge. It is not necessary to say that the bailee is liable in this case, according to the one who says: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, one is liable to pay. According to this opinion, it is obvious that the bailee is liable to pay. But even according to the one who says: If the incident was initially through negligence and ultimately by accident one is exempt, here the bailee is still liable to pay. What is the reason that he is liable? It is because we say: The air of the marsh killed the animal. The negligence led to the death of the animal, and it was not due to circumstances beyond his control.
רי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר פָּטוּר, כָּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִיבַּעְיָא למ״דלְמַאן דְּאָמַר: ״תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס, פָּטוּר״, דְּפָטוּר, אֵלָּא אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר ב״חַיָּיב״, הָכָא פָּטוּר. מַאי טַעֲמָא? דְּאָמְרִינַן מַלְאַךְ הַמָּוֶת מַה לִּי הָכָא וּמַה לִּי הָתָם.

Rava says in the name of Rabba: He is exempt, and any judge who does not rule in accordance with this halakha is not a judge. It is not necessary to say that the bailee is exempt in this case, according to the one who says: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, one is exempt from payment. According to this opinion, it is obvious that the bailee is exempt. But even according to the one who says: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, one is liable to pay, here the bailee is still exempt from payment. What is the reason that he is exempt? It is because we say with regard to the Angel of Death, who causes death by natural causes: What difference is there to me if the animal was here, and what difference is there to me if the animal was there? The cause of the animal’s death was natural, and there is no relevance given to the location of the death. Consequently, the bailee is exempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה לי הכא כו׳ – אבל התם גבי זוזי אם שמרם כהלכתם דקי״ל (שם) כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא נגנבו ואע״ג דקי״ל בצריפא דאורבני אין דרך גנבים לבקש שם מעות ואונס הוא מיהו ע״י שלא שמר כדין שמירתם אבדו אבל פרה זו אם היתה בבית נמי היתה מתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא, מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם. ושואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו, אוקמה רחמנא ברשותו לגמרי כאלו היא שלו, חוץ ממתה מחמת מלאכה, דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה (בבא מציעא צו:).
מאי טעמא מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ושואל דחייב במתה כדרכה משום דכיון דכל הבאה שלו אוקמה רחמנא ברשותיה לגמרי כאלו היא שלו חוץ ממתה מחמת מלאכה דאמר ליה לאו לאוקמה בכילתא שאלתיה. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הראב״ד ז״ל: אני תמה לדעת רבא שואל דחייב רחמנא במתה כדרכה אמאי לימא ליה שואל מלאך המות מה לי הכא מה לי התם בבית משאיל. ואיכא למימר משום דאמר ליה משאיל לשואל אי נמי שבקת מלאך המות בביתך הוה קיימא ולדידך הוה משעבדא כל ימי שאלתה הילכך כי מתה לדידך מתה וכי קיימא לדידך קיימא. והא דאקשי ליה אביי לרבא לעיל לדידך דאמרת מלאך המות וכו׳ הא דאתוביה רבי אבא בר ממל וכו׳ לימא ליה וכו׳. התם לאו למפטריה לשואל אלא למפטריה לשוכר. מבעלים הוא דאמרה דלא נימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כלומר לימא ליה שוכר לבעלים מאי איכפת לך לענין מיתה אם היה פקדונך ביד אחר ומלאך המות מה לי בביתו דשואל ומה לי בביתי ואני השומר שלך ואם מתה בביתי הייתי פטור ממך ואין פגיעתו רעה לך לענין מיתה יותר מפגיעתי. כך היתה הקושיא שהקשה לו אביי לרבא. עד כאן.
ואילו רבא משמיה [משמו] של רבה אמר: פטור, ואף הוא סבור: כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא [כל דיין שאינו דן כדין זה אינו דיין], לא מיבעיא למאן דאמר [נצרכה לדעת מי שאומר] תחילתו בפשיעה וסופו באונספטור, שאף כאן מקרה כזה ופטור, אלא אפילו למאן דאמר דעת מי שאומר] בכלל חייב, הכא [כאן] פטור. מאי טעמא [ומה טעם] הדבר דאמרינן לגבי מלאך המות שפגע בה שהרי מתה כדרכה: מה לי אם היתה הכא [כאן] ומה לי אם היתה התם [שם], שוודאי מתה מעצמה, ולא בגלל המקום שהיתה בו, על כן בוודאי פטור.
Rava says in the name of Rabba: He is exempt, and any judge who does not rule in accordance with this halakha is not a judge. It is not necessary to say that the bailee is exempt in this case, according to the one who says: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, one is exempt from payment. According to this opinion, it is obvious that the bailee is exempt. But even according to the one who says: In a case where the incident was initially through negligence and ultimately by accident, one is liable to pay, here the bailee is still exempt from payment. What is the reason that he is exempt? It is because we say with regard to the Angel of Death, who causes death by natural causes: What difference is there to me if the animal was here, and what difference is there to me if the animal was there? The cause of the animal’s death was natural, and there is no relevance given to the location of the death. Consequently, the bailee is exempt.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וּמוֹדֵי אַבַּיֵי דְּאִי הֲדַרָא לְבֵי מָרַהּ וּמֵתָה דְּפָטוּר. מ״טמַאי טַעֲמָא? דְּהָא הֲדַרָא לַהּ, וְלֵיכָּא לְמֵימַר הֲבָלָא דְּאַגְמָא קַטְלַהּ. גוּמוֹדֵי רָבָא כָּל הֵיכָא דְּאִיגַנְבַהּ גַּנָּב בַּאֲגַם, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בֵּי גַנָּב, דְּחַיָּיב, מַאי טַעֲמָא? דְּאִי שַׁבְקַהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת, בְּבֵיתֵיהּ דְּגַנָּבָא הֲוָה קָיְימָא.

The Gemara notes: And Abaye concedes that if the animal returned from the marsh to its owner’s house and died there that the bailee is exempt. What is the reason that he is exempt? He is exempt due to the fact that the animal returned, and since it was able to return there is no justification to say that the air of the marsh killed it. And Rava concedes that anytime the animal was stolen from the marsh and then dies in its typical manner in the house of the thief that the bailee is liable to pay. What is the reason that he is liable to pay? He is liable because even if the Angel of Death spared the life of the animal, it would be standing in the house of the thief due to the negligence of the bailee.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומודה אביי דאי הדרא גבי מרה פטור, דהא הדרא לה.
ומודה רבא היכא דגנבה גנב מאגם ומתה כדרכה בי גנב, מיחייב. מאי טעמא? אי נמי שבקה מלאך המות1, בי גנב הוה קיימא.
1. כן בכ״י קמברידג׳ 5.21. בכ״י לונדון 27194: ״המת״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאיגנבה גנב מאגם – שזהו דבר שהוא פשיעה אצל יציאתה לאגם אע״פ שסופה מתה בי גנב חייב ולא אמר אי הוה בבית שומר נמי הוה מתה.
מ״ט – משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הלכך החיוב בא לו על שעת הגניבה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ומודי [ומודה] אביי, דאי הדרא לבי מרה [שאם חזרה הפרה לבית בעליה] ומתה אחר שהיתה באגם — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דהא הדרא [שהרי חזרה] לה וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה [ואין לומר שהבל האגם הרג אותה], שהרי רואים שיכלה לחזור. ומצד שני מודי [מודה] רבא כל היכא דאיגנבה גנב [שנגנבה] באגם [כל היכן שאם נגנבה הפרה באגם] ואחר כך מתה כדרכה בי [בבית] הגנב — שהשומר דחייב מתה כדרכה בבית הגנב שהשומר חייב]. ומאי טעמא [מה טעם] הדבר] דאי שבקה [שאילו היה מניח אותה] מלאך המות ולא היתה מתה — בביתיה דגנבא הוה קיימא [בביתו של הננב היתה נמצאת] ונמצא שבגלל רשלנותו נגנבה הפרה ממנו.
The Gemara notes: And Abaye concedes that if the animal returned from the marsh to its owner’s house and died there that the bailee is exempt. What is the reason that he is exempt? He is exempt due to the fact that the animal returned, and since it was able to return there is no justification to say that the air of the marsh killed it. And Rava concedes that anytime the animal was stolen from the marsh and then dies in its typical manner in the house of the thief that the bailee is liable to pay. What is the reason that he is liable to pay? He is liable because even if the Angel of Death spared the life of the animal, it would be standing in the house of the thief due to the negligence of the bailee.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרָבָא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ ״מַלְאַךְ הַמָּוֶת מַה לִּי הָכָא וּמַה לִּי הָתָם״, הַאי דְּאוֹתְבֵיהּ ר׳רִבִּי אַבָּא בַּר מְמָל לְרִבִּי אַמֵי וְשַׁנֵּי לֵיהּ, ״בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ בְּעָלִים רְשׁוּת לְהַשְׁאִיל״, וְלֵימָא לֵיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת מַה לִּי הָכָא וּמַה לִּי הָתָם!

Abaye said to Rava: According to you, who said with regard to the Angel of Death: What difference is there to me if the animal was here and what difference is there to me if the animal was there? How will you explain the exchange between Rabbi Abba bar Memel and Rabbi Ami? As there is that objection that was raised by Rabbi Abba bar Memel to Rabbi Ami from the mishna with regard to one who rents a cow from another, and then lends it to another person, and Rabbi Ami answered him: It is a case where the owner gave the renter permission to lend the deposit. Abaye states his challenge: But according to your explanation, let Rabbi Ami say to him that the bailee is exempt because with regard to the Angel of Death, what difference is there to me if the animal was here, and what difference is there to me if the animal was there. If the death would have happened regardless of the location of the animal, it makes no difference whether it was in the possession of the first renter or in the possession of the one he lent it to.
רי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאותביה ר׳ אבא – לעיל מהשוכר פרה והשאילה לאחר לימא אין רצוני כו׳.
ושני ליה בשנתנו לו הבעלים רשות – מאי דוחקיה לשנויי הכי נימא ליה אם אירע בה אונס אחר דמצינו למימר אם היתה בבית לא נאנסה היה חייב אבל זו מתה כדרכה מלאך המות נמי בבית שוכר קטיל לה ומדלא שני ליה הכי שמעינן למ״ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא שנא אונס מלאך המות משאר אונסין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה אביי לרבא לדידך דאמרת וכו׳ הא דאותיב ר׳ אבא בר ממל לר׳ אמי וכו׳ לימא ליה מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. כלומר, דהא שומר שפשע בבהמה ויצאה לאגם, הרי הוא כשומר שפשע ומסר לשומר אחר, וכיון שפשע בה קמה ליה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין, דכל שתחלתו בפשיעה אע״פ שסופו באונס חייב, ואפילו הכי קא סברת דלאונסי מיתה לא קמה ליה ברשותיה, בשומר שמסר לשומר נמי, אע״ג דחשבינן ליה פושע למיקם ברשותיה אפילו לאונסין, באונסי מיתה מיהא הוה לן למימר דלא קמה ברשותיה, אלא מדלא שני ליה הכין ר׳ אמי, שמע מינה לא שניא ליה מיתה משאר אונסין. ופריק רבא, לדידכו דאמריתו דטעמא דשומר שמסר לשומר, היינו משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר איכא לאותובה. פירשו רש״י והראב״ד ז״ל, לדידכו איכא לאותובה, בודאי ר׳ אבא בר ממל דאותבה ור׳ אמי דפרקה כותך סבירא להו, אבל לדידי ליכא לאותובה, ולא סבירא לי לא בתיובתיה ולא בפרוקיה. ואינו מחוור בעיני, דאם כן למה ליה לרבא לאורוכי כולי האי, לימא ליה, אין ודאי כותך סבירא להו, ואנא לא סבירא לי כותייהו. ועוד, דאביי מדידהו קא מייתי ראיה, ואכתי ראיתו במקומה עומדת. ועל כן נראה לי, דרבא דחויי קא דחי ליה לאביי, דמהא לא תשמע דסבירא להו בהא כוותיה, אלא דלמאי דסבירא להו בטעמא דשומר שמסר לשומר, על כרחין אצטריכו לאקשויי ולפרוקי הכין, דלא דמי פשיעה דשומר שמסר לשומר כפשיעה זו, דאלו למאי דסבירא להו דטעמא דהתם משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, פושע גמור הוא, ומדאפקה מרשותיה ומסרה לשומר אחר הוה ליה כגזלן או כגנב, וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפילו לאונסי מיתה, ולמאן דאית ליה ההוא טעמא על כרחין ליכא לשנויי אלא כדשני ר׳ אמי כשנתנו לו בעלים רשות, הא לאו הכי בהמה דידיה קטל מלאך המות ולא בהמת מפקיד, וכדרך שחייבה תורה בשואל משום דאוקמה ברשותיה, ומשום הכי לא שני ליה הכין ר׳ אמי, אבל פשע בהוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא, ולאו דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין, אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה, אבל לא לאונסי מיתה, דמה לי הכא מה לי התם, ובהא אפשר דכותיה סבירא להו, ואלו בההיא הוה סבירא להו כטעמא דידי דאמינא את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה לא הוו מותבי מינה כלל, ור׳ אמי נמי אפשר דאפילו בההיא כרבא סבירא ליה אלא דבעי לפרוקה אליבא דמקשה דהוה סבירא ליה משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר.
רבא אמר פטור מלאך המות מה לי הכא וכו׳. סבירא ליה לרבא שאין האויר מזיק אלא לענין חליי הגוף אבל לענין מיתה לא מעלה ולא מוריד. אי נמי דרך הבהמות לרעות באגם ואין אוירו רע להם. הראב״ד ז״ל.
אמר ליה אביי לדידך דאמרת מלאך המות קטלה מה לי הכא וכו׳. הא דאותביה רבי אבא איכא דקשיא ליה דהא אביי נמי מודה דאמרינן מלאך המות קטלה מה לי הכא וכו׳ כל היכא דליכא הבלא דאגם דניתלי ביה והכא במתניתין מאי הבלא איכא בבית שואל. ויש מתרצים דלאביי כיון דפשע בתחלה תולין אף בזו דדילמא היה בבית שואל הבל מרובה יותר מביתו של שוכר כי יש בית שהבל שלו מרובה משל בית אחר. וזה אינו כלום דמי לא עסקינן במתניתין אפילו כשהיה ביתו של שוכר צר וביתו של שואל רחב או שמתה בשדה דאיכא אוירא וליכא הבלא. אבל הנכון בעיני דמשום הכי לא קשיא לאביי משום דאיהו סבירא ליה טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני וכו׳ דחשיב פשיעותא לחייבו עליה וכיון שכן מיד שהשאילה נתחייב בה ובההיא דאמרינן לעיל דאי גנבה גנב והדר מתה חייב דהא אי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא אבל לרבא דלית ליה טעמא דאין רצוני וכו׳ כדאיתא לעיל בהדיא ליכא למימר הכי ואם כן נימא מלאך המות קטלה וכו׳ הריטב״א ז״ל.
וזה לשון תוספות חיצוניות ותלמידי הר״פ: אמר ליה אביי לרבא ליידך דאמרת מלאך המות מה לי הכא מה לי התם הא דאותביה רבי אבא וכו׳. בשלמא לדידי דאמינא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב היינו נמי כשאין האונס בא מחמת הפשיעה דמשמע ליה דהיינו טעמא משום דאמרינן אין רצוני וכו׳ גם לרבא ואם כן פשע בה ואם כן ליכא לשנויי הכי. אבל לדידך דסברת דמאן דאמר חייב היינו דוקא כשהאונס בא מחמת הפשיעה כדפירש לעיל אלא הכי פירושו בשלמא לדידי ניחא דאמינא דאפילו למאן דאמר פטור הכא חייב ביצאת לאגם לפי שתלינן כל ריעותא דאיכא למיתלי כיון דפשע בה מתחלה ואם כן ניחא הא דשני כשנתנו הבעלים רשות דאי לאו הכי חייב כיון שפשע בה מתחלה משום האונס עצמו דהא אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואם כן אסיק אדעתיה שפיר שאינה משתמרת בבית השואל דשמא יפשע ואפילו הכי השאילה לו ואם כן פשע בה מתחלה משום האונס עצמו ויש לתלות כל ריעותא שנוכל לתלות ולומר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דהבלא דההוא בית קשה טפי מהבל בית שלו ואם כן כולה פשיעותא היא. אלא לדירך קשה דלית לך האי סברא. עד כאן.
וזה לשון הרשב״א: אמר ליה אביי לרבא לדידך דאמרת וכו׳. הא דאותביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי וכו׳ כלומר דהא שומר שפשע בבהמה ויצאת לאגם הרי הוא כשומר שפשע ומסר לשומר אחר וכיון שפשע בה קמה לה ברשותיה דשומר ואפילו לאונסין דכל שתחלתו בפשיעה אף על פי שסופו באונס חייב ואי הכי הא סברת דלאונסי מיתה לא קמה לה ברשותיה בשומר שמסר לשומר נמי אף על גב דחשבינן ליה פושע למיקם ברשותיה אפילו לאונסין באונסי מיתה מיהו הוה ליה למימר דלא קמה ברשותיה אלא מדלא משני הכי שמע מינה לא שניא ליה המיתה משאר אונסין. ופריק רבא לדידכו דאמריתו וכו׳ פירשו רש״י והראב״ד ז״ל לדלדכו איכא לאותובי ובודאי רבי אבא דאותבא ורבי אמי דפרקה כוותך סבירי להו אבל לדידי ליכא לאותובה ולא סבירא לי לא בתיובתיה ולא בפירוקיה. ואינו מחוור בעיני כלל דאם כן למה ליה לרבא לאורוכי כולי האי לימא ליה אין ודאי כוותך סבירא ליה ואנא לאסבירא לי כוותייהו. ועוד דאביי מדידהו קא מייתי ראיה ואכתי ראייתו במקומה עומדת. ועל כן נראה לי דרבא דיחויי קא דחי ליה לאביי דמהא לא תשמע וסבירא לי בהא כוותיה אלא דלאו דסבירא להו כטעמא דשומר שמסר לשומר על כרחך איצטריכו לאקשויי ולפרוקי הכין דלא דמי פשיעה דשומר שמסר לשומר לפשיעה זו. דאלו למאי דסבירא ליה דטעמא דהתם משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר פושע גמור הוא ומדאפקא מרשותיה ומסרה לשומר אחר הוה ליה כגזלן או כגנב וקמה לה בהמה ברשותיה לגמרי ואפילו לאונסי מיתה ולמאן דאית ליה ההוא טעמא על כרחך ליכא לשנויי אלא כדשני רבי אמי בשנתנו לו בעלים רשות הא לאו הכי בהמה דידיה הוא דקטל מלאך המות ולא בהמת מפקיר וכדרך שחייבה תורה בשואל משום דאוקמה ברשותיה ומשום הכי לא שני ליה הכי רבי אמי אבל פשע בה ויצאת לאגם פשיעה בשמירה היא ולאו דידיה היא למיקם ברשותיה לכולהו אונסין אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה אבל לא לאונס מיתה דמה לי הכא ומה לי התם ובהא אפשר דכוותיה סבירא ליה ואלו בההיא הוה סבירא ליה כטעמא דידי דאמינא את מהימנת לי בשבועה וכו׳ לא הוו מותבי מינה כלל ורבי אמי נמי אפשר דאפילו בההיא כרבא סבירא ליה אלא דבעי לפרוקה אליבא דמקשה דהוה סבירא ליה משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הרמב״ן ז״ל: לדידכו דמתניתו יש לפרש דהכי קאמר כיון דסבריתו דאין רצוני פשיעה היא הוה ליה דומיא דגנב וגולן כל זמן שברשותו אף על פי שמתה חייב דאי נמי שבקה מלאך המות במשנה הוה קיימא ולא מיבעיא למאן דאמר כל המשנה מדעתו של בעל הבית נקרא גזלן דמכיון דשינה השוכר נתחייב באונסין אלא אפילו למאן דאמר לא נקרא גזלן הני מילי במשנה ברשותו אבל במפקיד אצל אחר משעה שנכנסה לרשותו יצאת מרשות ראשון והרי היא אבודה אצלו. והמפרשים אמרו לשון אחר כפשוטו לומר אתון מתניתו לה אבל לדידי לא היו דברים מעולם שהרי טעות אחר טעה השונה אותה כך. עד כאן.
והריטב״א ז״ל כתב וזה לשונו: יפה פירש רש״י ז״ל דהכי קאמר דמאי דאותיב רבי אבא בר ממל לא הוה תיובתיה אלא לדידכו דסבירא לכו טעמא דאין רצוני ומאי דניחא ללה לרבי אמי שני ליה. אבל לדידי לא סבירא ליה לא אתקפתא ולא שינוייא דשני ליה דהא לדידי לית לי טעמא דאין רצוני וכו׳ וטעמא דידי משום דלא מהימן לי בשבועה ולפום ההוא טעמא ליכא לאותוביה כלל ממתניתין שהרי השוכר עצמו נשבע לו כדתנן ישבע השוכר שמתה כדרכה. עד כאן.
בפרש״י בד״ה ושני ליה כו׳ ומדלא שני ליה הכי שמעינן למ״ד תחלתו בפשיעה כו׳ חייב ל״ש כו׳ עכ״ל לאביי ודאי אפילו למ״ד פטור לא שנא אונס מלאך המות משאר אונסין כדקאמר לעיל אלא דליכא לאוכחי מדלא שני ליה אלא למ״ד חייב דאפשר דרבי אמי ס״ל כמ״ד חייב ודו״ק:
אמר ליה אביי לרבא: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] לגבי מלאך המות מה לי הכא [כאן] ומה לי התם [שם], האי דאותביה [אותה קושיה שהקשה לו] ר׳ אבא בר ממל לר׳ אמי בענין שומר שמסר לשומר ושני ליה [ותירץ לו] בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל, ולימא ליה [ושיאמר לו] טעם זה שאתה אומר: מלאך המות מה לי הכא [כאן] ומה לי התם [שם], שאם אומר אני שהמוות היה קורה בכל מקום, אין כל חשיבות אצל מי היתה מצויה?
Abaye said to Rava: According to you, who said with regard to the Angel of Death: What difference is there to me if the animal was here and what difference is there to me if the animal was there? How will you explain the exchange between Rabbi Abba bar Memel and Rabbi Ami? As there is that objection that was raised by Rabbi Abba bar Memel to Rabbi Ami from the mishna with regard to one who rents a cow from another, and then lends it to another person, and Rabbi Ami answered him: It is a case where the owner gave the renter permission to lend the deposit. Abaye states his challenge: But according to your explanation, let Rabbi Ami say to him that the bailee is exempt because with regard to the Angel of Death, what difference is there to me if the animal was here, and what difference is there to me if the animal was there. If the death would have happened regardless of the location of the animal, it makes no difference whether it was in the possession of the first renter or in the possession of the one he lent it to.
רי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ: לְדִידְכוּ דְּמַתְנִיתוּ ״אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר״, אִיכָּא לְאוֹתָבַהּ לְהַהִיא, לְדִידִי דְּאָמֵינָא ״אַנְתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה וְהַאיְךְ לָא מְהֵימָן לִי בִּשְׁבוּעָה״, לֵיכָּא לְאוֹתָבַהּ כְּלָל.

Rava said to Abaye: According to you, that you teach that a bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay because the owner can claim: It is not my desire that my deposit be in the possession of another bailee, there is room to raise that objection. But according to me, as I say that a bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay because the owner can claim: You are trustworthy to me when you take an oath that the item was stolen or lost; that person is not trustworthy to me when he takes an oath, there is no room to raise that objection at all.
רי״ףרש״יספר הנראור זרוערמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לדידכו – דאמריתו טעמא דשומר שמסר לשומר חייב משום אין רצוני איכא לאותובה לההיא ומאי דניחא ליה לרבי אמי שני ליה אנא לא סבירא לי לא אתקפתא ולא שינויא דלדידי דאמרי לעיל טעמא משום דלא מהימן ליה בשבועה ליכא לאותובה כלל שהרי שוכר עצמו נשבע לו כדתנן ישבע השוכר שמתה כדרכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן לדידכו דמתניתו אין רצוני איכא לאותובא. יש לפרש דהכי קאמרא כיון דסבריתו דאין רצוני פשיעה היא הוה ליה דומיא דגנב וגזלןב וכל זמן שברשותו אע״פ שמתה חייב. דאי נמי שבקה מלאך המות בי שני קיימא, ולא מיבעיא למ״דג כל המשנה מדעתו של בעל הבית נקרא גזלן דמכיון דשינה השוכר נתחייב באונסין. אלא אפילו למ״ד לא נקרא גזלן, ה״מ במשנה ברשותו, אבל במפקיד אצל אחר משעה שנכנסה לרשותו יצאת מרשות ראשון והרי היא אבודה אצלוד, והמפרשים אמרו לשון אחרה כפשוטו לומר אתון מתניתו לה אבל לדידי לא היו דברים מעולם שהרי טעות אחר טעה השונה אותה כך.
א. וכ״כ הרשב״א והר״ן ודלא כמ״ש בתוס׳ לעיל ע״א בד״ה אין, ועי׳ בפנ״י ורעק״א.
ב. וז״ל הרשב״א ״וקמה ליה בהמה ברשותיה לגמרי ואפי׳ לאונסי מיתה״.
ג. לקמן עח, ב.
ד. וברשב״א הוסיף: אבל בפשע והוצאה לאגם פשיעה בשמירה היא ולא דידיה היא למיקם ברשותיה לכלהו אונסין אלא לאונסין שבאו מחמת אותה פשיעה.
ה. ראה ברש״י בד״ה לדידכו ובריטב״א.
בפרש״י בד״ה לדידכו דאמריתו טעמא כו׳ אנא לא ס״ל לא אתקפתא ולא שינויא כו׳ עכ״ל. ולפ״ז עיקר התירוץ חסר מן הספר דמ״מ חזינן דר׳ אבא ור׳ אמי תרווייהו ס״ל דלא שייך לומר האי סברא דמלאך המות מ״ל הכא כו׳ ואם רבא פליג עלייהו הכי ה״ל למימר בהדיא מדר׳ אבא ור׳ אמי קא מותבית לי וכבר כתבתי לעיל בלשון התוספות בד״ה אין רצוני שלולי פי׳ רש״י דכאן ופירוש התוספות שם היה מקום אתי לפרש דה״ק רבא דלעולם ר״א ור׳ אמי כוותיה ס״ל לדינא דלא שייך לחייב במתה כדרכה אף אחר פשיעה אלא דאפ״ה הוצרכו לשקלא וטריא דידהו דהיינו לדידכו דמתניתו אליבא דר״י טעמא דאין רצוני כו׳ וא״כ סברי דלהאי טעמא שייך לחייבו שפיר אף בכל האונסין מטעם דהו״ל משנה מדעת המפקיד וא״כ קשיא להו שפיר ממתני׳ דהשוכר ומתה כדרכה אבל לדידי לא שייכא האי שקלא וטריא וא״כ אינהו גופא כוותי ס״ל לדינא אלא לטעמייכו קאמרי אבל לרש״י ותוספות לא משמע לפרש כן כמ״ש לעיל ודו״ק:
אמר ליה [לו]: לדידכו דמתניתו [לשיטתכם שאתם שונים] ומסבירים טעם ששומר שמסר לשומר חייב מפני ״אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר״ אכן, איכא לאותבה לההיא [יש מקום להקשות את הקושיה ההיא] שהקשית, אולם לדידי דאמינא [לשיטתי שאני אומר] שאין שומר רשאי למסור לשומר מן הטעם של אנת מהימנת [אתה נאמן] לי בשבועה והאיך לא מהימן [וההוטא אינו נאמן] לי בשבועה ליכא לאותבה [אין מקום להקשותה] כלל.
Rava said to Abaye: According to you, that you teach that a bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay because the owner can claim: It is not my desire that my deposit be in the possession of another bailee, there is room to raise that objection. But according to me, as I say that a bailee who conveyed a deposit to another bailee is liable to pay because the owner can claim: You are trustworthy to me when you take an oath that the item was stolen or lost; that person is not trustworthy to me when he takes an oath, there is no room to raise that objection at all.
רי״ףרש״יספר הנראור זרוערמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מְתִיב רָמֵי בַּר חַמָּא: דהֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה, אֵין זֶה אוֹנֶס, וְחַיָּיב, ההָא מֵתָה כְּדַרְכָּהּ, הֲרֵי זֶה אוֹנֶס, וּפָטוּר. וְאַמַּאי? לֵימַא לֵיהּ אֲוֵירָא דְּהַר קַטְלַהּ, אִי נַמֵי, אוּבְצָנָא דְּהַר קַטְלַהּ!

Rami bar Ḥama raises an objection to the opinion of Abaye from a mishna (93b): If one brought the animal to the edge of a cliff and it fell, that is not considered an accident, and he is liable to pay. One may infer that if he brought it to the edge of the cliff and it died in its typical manner, that is considered an accident and he is exempt. But why? Let the owner of the animal say to the bailee: It is the air of the mountain that killed it, or: The exhaustion from climbing the mountain killed it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתיב רמי בר חמא לאביי: העלה לראשי צוקין – פי׳: בראשי ההרים שעולין והאבנים וצורים שלו כסכינים, ונפלה אין זה אונס. ודייקי׳ מינה: הא מתה הוי אונס ופטור. אמאי, ונימא אוירא דהר קטליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

העלה לראשי צוקין – שומר שהעלה לראשי הרים חדים ומשופעים ונפלה.
אין זה אונס – אלא פשיעה דדרכה ליפול.
הא מתה כדרכה – בראש הצוק.
פטור – דהוי סופו באונס.
אוירא – צינה.
אובצנא – עייפות טורח המעלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [מקשה] רמי בר חמא על אביי ממה ששנינו: העלה את הבהמה לראשי צוקין ונפלהאין זה קרוי אונס, וחייב. ונדייק: הא [הרי] אילו מתה כדרכה הרי זה אונס, ופטור. ואמאי [ומדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] בעל הפרה לשומר: אתה אשם בדבר, כי אוירא [אויר] ההר קטלה [הרג אותה], אי נמי אובצנא דהר קטלה [טרחת עייפות העליה להר היא שהרגה אותה]!
Rami bar Ḥama raises an objection to the opinion of Abaye from a mishna (93b): If one brought the animal to the edge of a cliff and it fell, that is not considered an accident, and he is liable to pay. One may infer that if he brought it to the edge of the cliff and it died in its typical manner, that is considered an accident and he is exempt. But why? Let the owner of the animal say to the bailee: It is the air of the mountain that killed it, or: The exhaustion from climbing the mountain killed it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? שֶׁהֶעֱלָהּ לְמִרְעֶה שָׁמֵן וְטוֹב. אִי הָכִי, נָפְלָה נַמֵי! שֶׁהָיָה לוֹ לְתוֹקְפָהּ וְלֹא תְּקָפָהּ,

The Gemara rejects this: With what are we dealing here? It is with a case where the bailee took the animal to a bountiful and high-quality pasture. Since shepherds typically herd their flocks there, taking the animal there is not negligent. The Gemara asks: If so, then the bailee should be exempt even if the animal fell. The Gemara answers: He is liable to pay because he should have subdued the animal to prevent it from falling, and he did not subdue it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנראור זרוערשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקי׳: זו אינה פשיעה, שהרי העלה למרעה שמן וטוב. אי הכי, אפילו נפלה יהא פטור. ודחינן: התם, מפני שהיה לו לתוקפא כדי שלא תפול ולא תקפה.
אי הכי, הא דתנינן: עלתה לראשי צוקין ונפלה – הרי זה אונס. אמאי, הכא נמי נימא היה לו לתקפה, כיון שלא תקפה מחייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למרעה שמן וטוב – דדרך הרועים להעלות שם בהמות לרעות.
לתוקפה – להחזיק בה שכן דרך הרועים.
שהעלה למרעה שמן וטוב – דהשתא לא הוי פשיעה בהעלאה.
אי הכי עלתה נמי – בשלמא לרבא דאמר מלאך המות כו׳ לא יצטרך להעמיד במרעה שמן וטוב ולכך העלה לראשי צוקין ונפלה חייב משום העלאה אע״פ שנפלה בע״כ שתקפתו וירדה ורישא דקתני אי עלתה פטור מיירי שתקפתו ועלתה וכן הנפילה היתה בתקפתו וירדה כמו בסיפא אבל לאביי דאוקמה במרעה שמן וטוב ולא פשע בהעלאה וחייב משום שפשע בנפילתה דמיירי שהיה יכול לתקפה ולא תקפה א״כ רישא נמי אפי׳ תקפתו ועלתה אמאי פטור ליחייב משום נפילה שהיה לו לו לשומרה שלא תפול דמסתמא נפלה דרישא הוי כמו נפלה דסיפא שהיה יכול לתקפה ומשני נפלה דרישא מיירי שתקפתו וירדה דומיא דעלתה דמיירי דתקפתו ועלתה ולא דמיא לנפילה דסיפא וא״ת אמאי נקט ברישא עלתה ובסיפא העלה והלא אין חילוק בין העלה מדעתו לעלתה בעל כרחו ובנפילה לבד הוה ליה לפלוגי דתקפתו וירדה הוה אונס לא תקפתו חייב וי״ל דרישא נקט עלתה לגלויי דנפלה הוי בע״כ וסיפא נקט העלה לגלויי דנפלה הוי שהיה בידו לתקפה ולא תקפה דומיא דהעלה שהיה בידו וא״ת וסיפא כיון דמיירי שהיה יכול לתקפה אמאי אוקמה במרעה שמן וטוב אפילו לא היה מרעה שמן וטוב לא פשע בהעלאה כיון שהיה יכול לשומרה מנפילה וי״ל כיון דאין צורך הבהמה בהעלאה זו פושע הוא שיש לו לחוש שמא ישכח ולא ישמרנה מליפול ולכך אם מתה היה חייב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(11-12) הכא במאי עסקינן שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה. הקשה הראב״ד ז״ל למה לי תקפתו ועלתה, והא אוקימנא שיש שם מרעה שמן וטוב. ותירץ דהכי קאמר שאם תקפתו ועלתה, אע״פ שנפלה ולא תקפתו, הרי זה אונס, דכיון שתקפתו ועלתה וראה שהיא חזקה ממנו, מסתכן היה אם תקפה בירידתה, אלא הרי היא כאלו תקפתו גם כן וירדה. ולכאורה היה נראה דלא מתוקמא מתניתין בתקפתו אלא דוקא לאביי, אבל לרבא דקיימא לן כותיה כלה מתניתין כפשטה מתוקמא, וכן כתב הראב״ד ז״ל. והרי״ף ז״ל כתב במקומה בפרק השוכר (רי״ף ב״מ נד.), דמתניתין דוקא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כדאוקימנא לה הכא, והראב״ד ז״ל תפס עליו שם. ומסתברא לי כדברי הרי״ף ז״ל, דלכולי עלמא אין השומר פטור אלא בשתקפתו, דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעליתא, וכדאמר התם בפרק השוכר (בבא מציעא צג:) בעובדא דאבא [דבר אדא] סבולא, ובעובדא דההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא (שם ע.), והכא נמי כל שלא תקפתו פושע הוא. והכא הכי פירושא, אי הכי אימא רישא, כלומר, אי אמרת בשלמא כשאין שם מרעה שמן וטוב, וכשהניחה לעלות הויא פשיעה, ואפילו הכי כשמתה הרי זה אונס ופטור, דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם, כולה מתניתין מתוקמא שפיר בחד גוונא, והכי קאמר עלתה לראשי צוקין, כלומר, שעלתה על כרחו, וכגון שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה הרי זה אונס, אבל העלה, כלומר שהניחה לעלות דהוי ליה כהעלה הוא, דכיון שאין שם מרעה, לא היה לו להניחה לעלות והיה לו לתוקפה אין זה אונס, אלא לדידך דאמרת שיש שם מרעה שמן וטוב, אם כן העלה דקתני שהעלה הוא ממש מרצונו לרעות שם, ועלתה לראשי צוקין היינו שהניחה לעלות, וא״כ אמאי פטור דהיה לו לתוקפה. ופריק, לדידיה נמי רישא כשתקפתו מתוקמא, ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא לא מתוקמא מתניתין אלא כשתקפתו כדברי הרב ז״ל.
ולענין פסק הלכה פסק הרי״ף ז״ל כרבא, משום דהלכה, כרבא לגבי דאביי חוץ מיע״ל קג״ם (בבא מציעא כב:), ואע״ג דקיימא לן כמאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב (בבא מציעא מב.) שאני הכי דלא בא האונס הזה מחמת הפשיעה כלל כההיא דצריפא דאורבני (שם), דאין תחבולה לינצל מאונס זה ואפילו לא פשע בה כלל. וקשיא ליה לרב ז״ל הא דאמר בפרק הפועלים (בבא מציעא צג:) מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי, ואקשי ליה אביי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס היא, אלמא אע״פ שאין האונס בא מחמת הפשיעה, דאפילו לא על לא הוה יכול להציל, אפילו הכי חייב, ופריק ז״ל, דההיא סוגיא אביי גופיה קאמר לה, ולא עדיפא מיהא דאמר הכא וליתא. וה״ר יצחק אלברגלוני ז״ל הקשה על זה, דמכל מקום אביי לרבה אמרה וקבלה מיניה. והכא אביי ורבא משמיה דרבה אמרוה, אלמא שמעינן מההיא דרבה כסהדותיה דאביי אמרה. וי״ל, דההיא סוגיא אביי הוא דאמרה, הכי אמר לי רבה והכי אהדרי ליה, ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם, דלא עדיפא מהא דאסהיד אביי משמיה דרבה, ואמר ליה רבא דלאו הכי אמרה אלא אפכא. והראב״ד ז״ל כתב בפירוק קושיא זו, דהתם כיון דעל בעדנא דלא עיילי אנשי הוה ליה לעיולינהו בהדיא, והא דשבקינהו התם פשיעה הוה, ומשום ההיא פשיעה אירע בהן אונס, ואין מחייבין אותו משום דעל, אלא משום דכיון דעל הוה ליה לעיולינהו בהדיה, ואלו עיולינהו לא מטי ליה פסידא כלל, הלכך חייב.
תוס׳ בד״ה א״ה עלתה כו׳ חייב משום העלאה כו׳ בע״כ שתקפתו וירדה ורישא כו׳ הנפילה היתה בתקפתו כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו למימר לרבא דבין ברישא ובין בסיפא איירי בהיה יכול לתוקפה ולא תקפה ולא הוי פשיעה בנפילה ובסיפא דהעלה חייב ומשום שפשע בהעלאה אבל לאביי דקאמר שהעלה למרעה טוב ושמן ואינו חייב אלא אנפילה שהיה יכול לתוקפה כו׳ א״כ בעלתה נמי כו׳ דמסתבר להו מסברא דהיה יכול לתוקפה ולא תקפה ודאי דהוה פשיעה לגבי נפילה וק״ל:
בתוספות בד״ה אי הכי כו׳ ורישא דקתני אי עלתה פטור מיירי שתקפתו ועלתה כו׳ עכ״ל. ואף על גב דלפי השקלא וטריא דהכא וכן משום דקדוק לשון א״ה אין כאן שום הכרח לפרש כן דברי רבא דשפיר מצינן לאוקמי אליביה דפטור אפילו בלא תקפתו ועלתה אלא דכתב כן משום דקושטא דמילתא הכי הוא דאף לרבא דוקא בתקפתו ועלתה פטור אפילו בשומר שכר אבל בלא תקפתו נהי דפשיעה לא הוי מ״מ אונס נמי לא הוי וש״ש מיהא חייב עליה דקי״ל כר״פ סוף פרק הפועלים דמצי א״ל להכי יהיבי לך אגרא לנטורי נטירא יתירתא ואם כן ה״נ כשלא תקפתו היה לו לשמרו שלא תעלה מעצמה לראשי צוקין דשכיח הזיקא שתפול וכמו שכתבתי כן כתב הרי״ף להדיא בפרק הפועלים דדוקא כשתקפתו פטור וכן כתב הרמב״ם ועי׳ ברא״ש שם ובטור ח״מ סי׳ רצ״א דבש״ש איירי והדברים עתיקין מחלוקת ישנה בין הראב״ד והרמב״ן ע״ש:
ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]שהעלה את הבהמה למרעה שמן וטוב, שאין לומר שמתה מפני אויר ההרים או העייפות שבעליה לשם. ושואלים: אי הכי [אם כן] עשה, שלמקום מרעה שמן וטוב הביאה, הרי לא היתה בכך רשלנות כלל, ואם נפלה נמי [גם כן] מדוע חייב עליה? שהרי הביא אותה למקום טוב, ובאונס מתה! ומשיבים: שהיה לו לתוקפה [להחזיקה] ולא תקפה [החזיקה], ובשל כך משלם.
The Gemara rejects this: With what are we dealing here? It is with a case where the bailee took the animal to a bountiful and high-quality pasture. Since shepherds typically herd their flocks there, taking the animal there is not negligent. The Gemara asks: If so, then the bailee should be exempt even if the animal fell. The Gemara answers: He is liable to pay because he should have subdued the animal to prevent it from falling, and he did not subdue it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנראור זרוערשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִי הָכִי, אֵימָא רֵישָׁא: ו״עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה, הֲרֵי זֶה אוֹנֶס״ אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִיתְקְפַהּ! לָא צְרִיכָא, שֶׁתְּקָפַתּוּ וְעָלְתָה, תְּקָפַתּוּ וְיָרְדָה.:

The Gemara asks: If so, say the first clause of the mishna: If the animal climbed to the top of a cliff and fell, it is a circumstance beyond his control and he is exempt. Shouldn’t he be liable, since he was required to subdue it and prevent it from falling? The Gemara answers: No, it is necessary for the tanna to say that the bailee is exempt only in a case where the animal overpowered him and ascended and the animal overpowered him and descended. Although he attempted to prevent the animal from falling, it overpowered the bailee and fell.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופרקי׳: סיפא כגון שנתחזקה עליו, שהחזיק בה בכל כחו ומשכתו ועלתה ומשכתו וירדה ונפלה, ומאי הוה ליה למיעבד? הילכך פטור.
ואף על גב דאמר רבא כל דיין דלא דאין כוותי לאו דיינא הוא – לית הילכת׳ כוותיה. סוגיין דשמעתא כולה כאביי הוא דסלקא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עלתה – מאליה.
שתקפתו – על כרחו ועלתה ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

בד״ה שתקפתו על כרחו ועלתה כו׳ הד״א:
אי הכי אימא רישא עלתה לראשי צוקין וכו׳. בשלמא אי איירי בשאינו יכול לתוקפה כשהיא בראש ההר נימא דעל העליה לאו פושע הוא דנשמטה ממנו ועלתה והוא לא היה יכול ליזהר מזה ועל הנפילה נמי לאו פושע הוא שאינו יכול לתוקפה אבל רישא דהעלה אותה בידים פשע בה בהעלאה. אבל השתא דאמרת שיכול לתוקפה כשהיתה בראש ההר נהי דלא פשע בהעלאה שנשמטה ממנו ועלתה מכל מקום כשבאת לראש ההר היה לו לתקפה. ולא מסתבר למימר שנפלה קודם שהיה יכול לתקפה ולרוץ אחריה שאינה נופלת כל כך במהרה אלא כשהיא הולכת ורועה והיא נוטה אחר העשבים למקום מדרון אז היא נופלת והיה לו לתוקפה. ומשני בשתקפתו ועלתה וירדה לשון עלתה משמע שאין ידו תקיפה עליה לא בעליה ולא בירידה. כן נראה לי. הרא״ש.
וזה לשון הראב״ד: אי הכי נפלה נמי יהא פטור שהנפילה כמו כן אונס הוא. אי אמרת בשלמא שהעליה הואי פשיעה גם הנפילה משם פשיעה היא אלא אי אמרת כי העליה ברשות הנפילה משם אונס הוא ומה היה לו לעשות כי אין משם שמירה אלא שלא תעלה וכיון שעלייתה ברשות אין שם עוד שמירה. ושני ליה אף על פי שעלייתה ברשות יש שם עוד שמירה שהיה לו לתוקפה שלא תפול. אי הכי כשעלתה מאליה נמי דהא חייב בנפילתה שהיה לו לתוקפה אי אמרת בשלמא דלא אמרינן היה לו לתוקפה וכי יאחזנה בזנבה תלך ומשום הכי רישא חייב בנפילתה דאיהו פשע בעלייתה ומשעלתה אין לה עוד שמירה וסיפא שעלתה מאליה פטור דלא אמרינן שיאחזנה בזנבה שלא תעלה. אלא השתא דאמרת דאמרינן שהיה לו לתוקפה אם כן סיפא נמי כשעלתה מאליה ונפלה אף על פי שעלייתה אינה פשיעה שהוא מרעה שמן וטוב מכל מקום נפילתה הויא פשיעה. ושני שתקפתו ועלתה שתקפתו וירדה ודרך ירידתה נפלה. והא דאמרינן שתקפתו ועלתה לא הוה צריך שהרי מרעה שמן וטוב הוא וברשות הניחה לעלות ועוד בהעלה עצמו היה יכול לחלק בין שתקפתו ללא תקפתו וכן בעלתה מאליה. ויש לומר הכי נמי קאמר דכי עלתה מאליה על כרחו ונפלה פטור דכיון שתקפתו בעלייתה אין מחייבין אותו לעלות אחריה ולתקפה שלא תפול שהרי מקום סכנה הוא וכיון שהרגיש שהיא יכולה לתקפו מתיירא שלא הפילנו וכמי שתקפתו בנפילתה הוא. אבל רישא שהעלה אותה שם מדעתו בודאי היה לו לעמוד עמה שם עד שתאכל ויורידנה בנחת שהרי מסתמא האדם חזק מן הבהמה ויכול להתחכם לה שלא תפול. עד כאן.
לכאורה היה נראה דלא מיתוקמא מתניתין בתקפתו אלא דוקא לאביי אבל לרבא דקיימא לן כוותיה כולה מתניתין לפשטה וכן כתב הראב״ד.
והרי״ף כתב במקומה בפרק השוכר דמתניתין דוקא בשתקפתו ועלתה וכו׳. כדאוקימנא לה הכא והראב״ד תפס עליו שם. ומסתברא לי כדברי הרי״ף דלכולי עלמא אין השומר פטור אלא בשתקפתו דלהכי יהבו ליה אגרא כי היכי דלינטר נטירותא מעלייתא וכדאמרינן התם בפרק השוכר בעובדא דאבא סבולא וכעובדא דההוא רעיא דהוה מעבר חיותא אגודא דנהר פפא והכא נמי כל שלא תקפתו פושע הוא והכא הכי פירושו אי הכי אימא רישא כלומר אי אמרת בשלמא כשאין שם מרעה שמן וטוב וכשהניחה לעלות שם הויא פשיעה ואפילו הכי כשמתה הרי זה אונס ופטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם כולה מתניתין מיתוקמא שפיר בחד גוונא והכי קאמר עלתה לראשי צוקין כלומר שעלתה על כרחו וכגון שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה הרי זה אונס אבל העלה כלומר שהניחה לעלות דהוה ליה כהעלה הוא דכיון שאין שם מרעה לא היה לו להניחה לעלות והיה לו לתוקפה אין זה אונס אבל לדידך דאמרת שיש שם מרעה שמן וטוב אם כן העלה דקתני שהעלה הוא ממש מרצונו לרעות שם ועלתה לראשי צוקין היינו שהניחה לעלות ואם כן אמאי פטור היה לו לתקפה. ופריק לדידי נמי רישא בשתקפתו מתוקמא. ונמצא לפי פירוש זה דלכולי עלמא לא מתוקמא מתניתין אלא בשתקפתו כדברי הרב. כן נראה לי. הרשב״א.
וזה לשון הריטב״א: מתיב רמי בר חמא העלה לראשי צוקין ונפלה אין זה אונס פירוש דהא פשיעה היא שדרכה ליפול. הא מתה כדרכה בראש הצוק הרי זה אונס ופטור ואמאי לימא אוירא דהר קטלה פירוש דהא אף על גב דאוירא דהר לא שכיח דקטיל מכל מקום כיון שפשע בתחלתו פשיעה גמורה ניתלי בו כל ריעותא דאפשר ונימא דאוירא דהר קטלה כיון דזימנין דקטיל. ופרקינן דהכא במאי עסקינן שהעלה למרעה שמן וטוב פירוש שדרך הרועים להעלות שם הבהמה. ופרכינן אי הכי נפלה נמי פירוש בשלמא לדידי בשלא היה שם מרעה וכיון שכן כשנפלה חייב ומתה פטור דאמרינן מלאך המות קטלה אבל לדידך דאמרת שהיה שם מרעה שמן וטוב שדרך הרועים להעלותם שם אפילו נפלה נמי ליפטר שהרי עשה כדרך השומרים ופרקינן דאפילו הכי הוה ליה לתקפה ולא תקפה פירוש ואף על גב שלא פשע מתחלה כשהעלה כדי לחייבו כשמתה וניתלי באוירא או באובצנא מכל מקום הרי פשע בשעת נפילה בשלא תקפה.
ופרכינן אי הכי אימא רישא עלתה לראשי הצוקין ונפלה הרי זה אונס ואמאי אימא איבעי ליה למתקפה. יש שפירשו בשלמא לדידי ליכא למימר איבעי ליה למתקפה שאין דרך לעשות כן אבל לדידך דסבירא לך דטענת היה לו לתקפה טענה היא רישא נמי הכי. ופרקינן שתקפתו ועלתה בעל כרחו שלא היה יכול לתקפה. ולפום האי פירושא דוקא לאביי הוא דבעי הכי אבל למאן דסבירא ליה כרבא אפילו לא תקפתו ועלתה פטור ולא אמרינן הוה ליה לתקפה. ואין זה דעת הרי״ף שפסק כרבא ואוקמא להא מתניתין בדוכתה בשתקפתו ועלתה דאלמא אפילו לרבא בעי האי טעמא. לכך יש לומר דלכולי עלמא יש לנו לומר הוה ליה לתטפה כל היכא דאפשר ליה והכא הכי פירושו בשלמא לדידי כולה רישא וסיפא בשלא היה שם מרעה שמן וטוב וכולה נמי בהר משופע או בבהמה חזקה שאי אפשר לו לתקפה וטעמא דסיפא כדאמינא לעיל ונפלה חייב לפי שפשע כשהעלה שם כיון שלא היה שם מרעה וכולה פשיעה הוא מתחלה ועד סוף ומתה פטור דהוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס ולא בא האונס מחמת הפשיעה דאמרינן מלאך המות קטלה ורישא כשעלתה על כרחו מאליה פטור לפי שלא היה יכול לתקפה וכשתקפתו ועלתה לה. אבל לדידך דאמרת ומיירי בענין שיכול לתקפה ולא תקפה רישא נמי בהכי מיירי ואמאי פטור. ופריק דלדידיה רישא בשלא היה יכול לתקפה אין זה דוחק שהלשון מוכיח כן דברישא שעלתה מאליה משמע שלא היה יכול לתקפה אבל סיפא שהעלה הוא משמע שהיה בידו לתקפה וכן פירשו בתוספות. עד כאן.
ומורנו הרב נר״ו כתב בתשובה סימן אלף רל״ג וזה לשונו: מתיב רמי בר חמא העלה לראשי צוקין וכו׳. פירוש המקשה סלקא דעתיה דכל בהמה לא מצי רועה למתקפה שלא תעלה ולא תפול ומשום הכי הוה ניחא ליה רישא וסיפא רישא דעלתה מאליה ונפלה הרי זה אונס ופטור דאנוס הוא בין בעלייה בין בנפילה וסיפא דהעלה לראשי צוקין הוי תחלתו בפשיעה ואף על גב דסופו באונס הוי אונס דאתי מחמת הפשיעה דאם לא העלה לא היתה נופלת. ומותיב מינה לאביי הא מתה כדרכה הרי זה אונס ופטור ודייק הכי מדקתני אין זה אונס וחייב הא מתה הוי אונס ופטור ובשלמא לרבא לא הוי אונס מחמת פשיעה דמלאך המות קטלה מה לי התם וכו׳ אלא לאביי אימא ליה אוירא דהר קטלה וכי תימא דאויר דהר נח טפי מכל מקום איכא למימר אובצנא דהר קטלה. ומשני שהעלה למרעה שמן וטוב דאף על גב דאיכא מרעה למטה כיון דשל הר שמן וטוב יותר ליכא פשיעותא כלל. אי הכי נפלה נמי בשלמא לרבא דאיכא פשיעה בתחלה משום הכי אם נפלה חייב דהוי אונס מחמת פשיעה אלא לאביי דאמר דליכא פשיעה כלל אמאי חייב אי בעלייה ליכא פשיעותא ואי משום נפילה קא סלקא דעתיה דמקשה דלא מצי למתקפה כלל. ודמי מי סברת דלא מצי למתקפה מצי למתקפה וכיון דלא תקפה פושע הוא אצל הנפילה אבל אצל המיתה אנוס הוא שהרי למרעה שמן וטוב העלה. אי הכי אימא רישא בשלמא אי לא מצי לתקפה כדקא סלקא דעתך היינו דסיפא פטור דאנוס הוא אלא השתא ואמרת דמצי למתקפה פושע הוא ואמאי פטור. ומשני לא צריכא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה כלומר סיפא איירי בסתם בהמות דמצי מתקפינהו ורישא איירי בבהמה חזקה שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והיינו דברישא נקט עלתה ובסיפא העלה לאשמועינן דבסיפא איירי בסתם בהמה חלושה שאם לא העלה לא היתה עולה בעל כרחו והיינו דהוצרך לתרץ דהעלה למרעה שמן וטוב דנהי דלא הוי פשיעה לגבי נפילה שהרי יכול לשמרה מנפילה מכל מקום הוי פשיעה לגבי מיתה דאנן לאביי מתרצינן הכא דאמר הבלא דאגמא קטלה הכא נמי אוירא דהר קטלא ומלישנא דמתניתין משמע דאם מהה פטור ואף על גב דלא הוי פשיעה לגבי נפילה הוי פשיעה לגבי מיתה ומשום הכי איצטריך לתרוצי דהעלה למרעה שמן וטוב דליכא פשיעה כלל ומשום הכי אם מתה פטור ואם נפלה חייב דהוי ליה למתקפה ובהכי סלקא סוגיין שפיר. ודוק ותשכח. ולא פירשו התוספות כן ולפי שיטתם צריכים לומר דאפילו העלה לראשי צוקין כיון שהיה יכול לתקפה שלא תפול לא הויא פשיעה אף על גב ואפשר דקטיל לה אתרא או אובצנא דהר. וכן כתבו ז״ל שאם הוציאה הוא בידו לאגם ומתה שם פטור ומתחלה דהוה סלקא דעתין דלא מצי למתקפה שלא תפול הוצרך להעמידה כגון שהעלה למרעה שמן וטוב דאי לאו הכי הוי פשיעה אבל השתא דאסיקנא דיכול לתקפה שלא תפול לאו פושע הוא ואמאי צריך להעמידה שהעלה למרעה שמן וטוב ודוק. עד כאן.
שתקפה ועלתה וכו׳. פירוש ולהכי נקיט עלתה דאי העלה כיון שהיא חזקה כל כך שתקפתו וירדה הוה ליה לאסוקי אדעתיה והויא פשיעה מעיקרא לענין נפילה והיה לו לשומרה ולתוקפה שלא תעלה דבקל יכול לעכבה מן העלייה יותר מן הירידה ואם לא תקפה הוי פושע משעת עלייה. ומאי שהיה לו לתוקפה וכו׳ פירוש למנעה אפילו מן העלייה ואפשר דאפילו לענין מיתה מחייב וכדפירש רש״י. עד כאן משיטה.
ולענין פסק הלכה כתב הרמב״ן וזה לשונו: פסק רבינו הגדול כרבא דקיימא לן כוותיה לגבי דאביי בר מיע״ל קג״ם. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הפועלים לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי וכו׳ ופריק ההיא סוגיא אביי גופיה הוא דקאמר לה וכו׳ וה״ר יצחק אלברגלוני הקשה על זה והא רבא משמיה דרבה קאמר והתם אביי לרבה גופיה אמרה וכיון דלא אהדר ליה רבה דכהאי גוונא לא מיקרי תחלתו בפשיעה וכו׳ דליחייב שמע מינה דרבה כאביי אמרה ולא כרבא ואין זו קושיא דההיא סוגיא אביי הוא דאמר הכי אמר רבה והכי אהדרי ליה ורבא אמר לך לא היו דברים מעולם וכדקאמר ליה נמי בשמעתיה דלא שמע מיניה חייב אלא פטור ומצינו הרבה בתלמוד כיוצא בה ומסקינן לא היו דברים מעולם ולא איתמר כלל. ועוד דאפשר דאמרה רבה והדר ביה ורבא היה בחזרה ולא אביי ומכל מקום ליכא למפסק כאביי במקום רבא אלא ביע״ל קג״ם כדברי רבינו ז״ל. עד כאן.
והראב״ד ז״ל תירץ דהתם נמי האונס בא מחמת הפשיעה וכו׳. ככתוב בנמוקי יוסף. אי נמי יש לומר דהאונס בא מחמת הפשיעה ואף על גב דאלו היה שם לא היה יכול להציל אולי לא היה צריך להציל אלו היה שם שלא כל החיות ולא בכל הזמנים נכנסים למקום שמרגישים שם בני אדם אשר מוראם עליהם בטבע וכמה פעמים ראינו זה. הר״ש דיוידש. ועיין בפרק הפועלים לקמן בדיבור המתחיל: אמר ליה אביי אלא מעתה גנא פורתא וכו׳ בלשון הראב״ד.
ומקשים: אי הכי, אימא רישא [אם כך אמור את ראשה של המשנה]: עלתה הבהמה בעצמה לראשי צוקין ונפלההרי זה אונס, ולפי ההסבר שנתת איבעי ליה למיתקפה [היה צריך להחזיק אותה]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שתקפתו ועלתה, תקפתו וירדה, שהבהמה התגברה עליו, ולמרות שהחזיק בה עלתה על ראשי הצוקים, ואף שניסה לשמור אותה שלא תיפול, היא תקפתו וירדה, ושם נפלה.
The Gemara asks: If so, say the first clause of the mishna: If the animal climbed to the top of a cliff and fell, it is a circumstance beyond his control and he is exempt. Shouldn’t he be liable, since he was required to subdue it and prevent it from falling? The Gemara answers: No, it is necessary for the tanna to say that the bailee is exempt only in a case where the animal overpowered him and ascended and the animal overpowered him and descended. Although he attempted to prevent the animal from falling, it overpowered the bailee and fell.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנראור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ כּוּ׳.: אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה: אָמַרְתְּ לַן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, חָלוּק הָיָה רִבִּי יוֹסֵי

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei said: How does the other party do business with and profit from another’s cow? Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rav Shmuel bar Yehuda said to Rav Yehuda: You told us in the name of Shmuel that Rabbi Yosei was in disagreement with the first tanna
ר׳ חננאלרי״ףספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, אלא תחזיר פרה לבעליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה שאמר ר׳ יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, שהשוכר מקבל תשלום תמורת פרה שבעצם שייכת לבעלים? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר׳ יוסי. אמר ליה [לו] רב שמואל בר יהודה לרב יהודה, אמרת לן משמיה [לנו משמו] של שמואל: חלוק היה ר׳ יוסי
§ The mishna teaches that Rabbi Yosei said: How does the other party do business with and profit from another’s cow? Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rav Shmuel bar Yehuda said to Rav Yehuda: You told us in the name of Shmuel that Rabbi Yosei was in disagreement with the first tanna
ר׳ חננאלרי״ףספר הנראור זרועפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא מציעא לו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא מציעא לו:, ר׳ חננאל בבא מציעא לו:, רי"ף בבא מציעא לו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י בבא מציעא לו:, ראב"ן בבא מציעא לו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות בבא מציעא לו:, ספר הנר בבא מציעא לו: – מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא מציעא לו:, רמב"ן בבא מציעא לו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדירו: הרב אלעד צלניקר, הרב יצחק פרוש, הרב אליהו רפאל הישריק, והרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא מציעא לו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא מציעא לו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא מציעא לו:, שיטה מקובצת בבא מציעא לו:, מהרש"א חידושי הלכות בבא מציעא לו:, פני יהושע בבא מציעא לו:, גליון הש"ס לרע"א בבא מציעא לו:, פירוש הרב שטיינזלץ בבא מציעא לו:, אסופת מאמרים בבא מציעא לו:

Bava Metzia 36b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Metzia 36b, R. Chananel Bava Metzia 36b, Rif by Bavli Bava Metzia 36b, Rashi Bava Metzia 36b, Raavan Bava Metzia 36b, Tosafot Bava Metzia 36b, Sefer HaNer Bava Metzia 36b, Or Zarua Bava Metzia 36b, Ramban Bava Metzia 36b, Rashba Bava Metzia 36b, Meiri Bava Metzia 36b, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Metzia 36b, Shitah Mekubetzet Bava Metzia 36b, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Metzia 36b, Penei Yehoshua Bava Metzia 36b, Gilyon HaShas Bava Metzia 36b, Steinsaltz Commentary Bava Metzia 36b, Collected Articles Bava Metzia 36b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×